[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקאל אמיר
/
ראש השב''כ

כשהייתי ילד קטן, אף אחד במדינה לא ידע מי זה ראש השב"כ. אני
זוכר שפעם ראשונה זה נודע לי כשראינו חדשות יום אחד והופיעה
מאחורי השדרן תמונת צללית ובתוכה סימן שאלה.
שאלתי את אימא שלי מי זה ראש השב"כ, והיא אמרה שאף אחד לא
יודע. זה סודי מסיבות ביטחוניות. "זה יכול להיות כל אחד", היא
אמרה ואז הוסיפה קריצה ממזרית, "אפילו אבא".

אחר-כך ישבתי שעות וחשבתי על זה. מה עושה ראש שב"כ? הוא בעצם
מין מפקד כזה של ג'יימס בונדים. הוא המרגל הראשי. הוא איש מאוד
חשוב, והוא שומר עלינו, אז אסור שאף אחד ידע מי הוא.
התחלתי לחפש הוכחות שאבא הוא ראש השב"כ. בכל פעם שהוא היה מניח
את התיק המשרדי הגדול שלו בצד, כשהוא היה חוזר הביתה הייתי
מחכה לרגע מתאים וחוטף אותו לחדרי. שם הייתי פותח אותו כדי
לחפש אוצרות.
היו בתיק הזה אין סוף עטים, מכל הסוגים והגדלים. היו בתיק
מחשבון משוכלל, ומיני פנקסים, ודו"חות של עבודה וכל מני גרפים
מוזרים שלא היה לי שמץ של מושג מה משמעותם. זה לא הפריע לי
כמובן לדמיין שאני ממש קרוב לחשיפה.
הייתי מחטט לאבא במגירות. היו לו המון מגירות עם דברים ישנים
כאלה, מטמונים שבתור ילד לא ידעתי שובע מהם. אוסף מטבעות מכל
העולם, אוסף בולים. היו לו עשרות שעונים (שחלקם עוד עבדו)
ויומנים ישנים שעבר זמנם ואיש לא רשם בהם ונייר מדפסות
(מהישנים הרציפים עם הפסים הירוקים והחורים בצד) ועוד ועוד
דברים שיכולתי לנבור בהם שעות ולא להשתעמם לרגע.

אחרי שנואשתי משלב הבית, החלטתי שצריך לראות איפה אבא עובד.
הייתי מתלווה אליו בכל הזדמנות למשרד. הוא היה אז איש שיווק של
מוצרי נייר למיניהם, אבל אני מעולם לא קניתי את האשליה. אבא
שלי היה ראש השב"כ. העבודה הזאת הייתה רק הסוואה לדבר האמיתי.

מתחת לשולחן שלו היה כפתור סודי שהיה הופך את המשרד הקטן שלו
לחדר מבצעים משוכלל. רק צריך למצוא אותו. כל מכשיר ומכשיר
במשרד עברו את בדיקתי הקפדנית. הייתי אפילו עוזר למזכירה שעות
ליד מכונת הצילום כדי לנסות ולגלות מידע חדש.

כלום.
טוב נו, הנחתי שאחרי הכל, אם ילד קטן היה יכול לחשוף בכזאת
קלות את ראש השב"כ המצב היה די חמור, לא?

אחרי שנות החקירה והפעולה, באו שנות הדמיון. אם אבא יכול להיות
מרגל, אז כמובן שגם אני יכול. שלא לדבר על זה שהרי כשאבא
יפרוש, מישהו צריך להחליף אותו, לא? אז מכיוון שספורט היה רחוק
ממני כמו שערוץ 1 של אז היה רחוק מלשדר בצבע, אני בחרתי להתמקד
בחלק הביורוקראטי של נושא הריגול, שכלל את כל המכשירים
המשוכללים האפשריים וכמובן את הניירת הסודית האין סופית.

הקמנו חבורה בשכונה, (אני הייתי המפקד, אלא מה?) ומינינו בעלי
תפקידים: אחות (שהלכה לכל מקום עם קופסת עזרה ראשונה מאולתרת),
סגן (שכמובן רצה כל הזמן להיות המפקד בעצמו) ועוד כל מני
תפקידים שהמציאו את  עצמם בעת הצורך.

היו לנו שני מחנות, האחד היה מתחת לבית שלי, וכלל את רוב
אוצרותינו הסודיים: זכוכית מגדלת, שעון דיגיטאלי עם סטופר של
שניות, פנס ומחשבון שבור. והמחנה השני היה מערה טבעית (שאנחנו
עזרנו לה להתרחב) בתוך שיח גדול בשכונה. "מערת חסמבה" קראנו לה
אז.

היה לנו הכל חוץ מאויבים, ומשימות אמיתיות היה ממש קשה למצוא.
בכל הספרים האלה של ג'ינג'י וכס"ח היו לילדים תמיד משימות
חשובות ומעניינות ורק אנחנו עקבנו אחרי גברת שולמן חוזרת
מהמכולת עם סל מצרכים עמוס וחיכינו לדוור שיביא לה איזה מסר
סודי ומוצפן בתוך קופסאת סיגריות.
כלום.
דמיונה הקודח של גברת רון פדר ותו לא. אוף.

אחר-כך המצאנו שפה סודית. היו לה שני חלקים, המדוברת וזאת
שמסמנים עם הידיים. הרי אסור שהאויב ישמע, ובטח שלא יבין.
באחד מהסטים של "המדען הצעיר" מצאתי הוראות להכנת דיו סתרים.

האם ידעתם שאם לוקחים מיץ לימון, או לצורך העניין כל פרי הדר
אחר, ורושמים איתו על נייר ומייבשים, לא רואים את הכתוב, אך אם
תשימו את הנייר היבש מעל נר ותחכו קצת הכתב יופיע באותיות
חרוכות?
האם ידעתם כמה ניירות (וכמעט בית) עלו באש בעקבות התגלית
הזאת...? הרבה.

איזה אושר היה בשכונה כשהגיעו מכשירי ה"וו'קי תו'קי" הראשונים.
טווח השמיעה שלהם היה בדיוק 5 מטרים (במקרה הטוב וזה לפני
שנגמרו הבטריות) אבל אנחנו הרגשנו כבר כמרגלים של ממש.

רק גברת שולמן המשיכה לחזור מהמכולת תוך התעלמות מופגנת
מהדוור. אוף.

השנים עברו, ראש השב"כ נחשף לתקשורת. לכל אחד יש בכיס סלולארי
שמאפשר לו לדבר עם הצד השני של העולם, במקום "מערת חסמבה" עומד
עכשיו בניין רב קומות וילדים כבר לא הולכים לבית ספר עם
מחשבון, הם הולכים עם פאלם ומחברים אותו בכיתה ישירות למחשב.

מדי פעם, אני חושב איך העולם השתנה ואיך נעלמת התמימות.
אני מביט באבא שלי, איש בן 51. עבד כל החיים שלו במשרדים
שונים, ואפילו שהוא התקדם מאוד בשלבי הניהול והתקדם המון
בחייו, הוא עדיין לא ראש השב"כ.

אבל זה בסדר, אני מניח, כי אימא שלי, בקריצה אחת, סידרה לי,
פחות או יותר, את רוב הילדות ואבא שלי, הוא עדיין גדול מהחיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
באמת שאני לא
אובססיבית בקשר
לסדרות ילדות
אבל אני כבר לא
ישנה בלילות.
אולי מישהו יגיד
לי אם קיים איזה
עיקרון נסתר
בעובדה שב'הלב'
כל הדמויות, בכל
הארצות שהוא
מגיע אליהן,
מדברות עברית?!


פינקי(ת)


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/10/03 19:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה