לפני שבוע נסעתי עם אחותי לתל אביב. יום כיף.
מה שלא עשינו כבר שנים. לא היה חג, לא חופש סתם יום של חול.
התחנה הראשונה היתה שוק בצלאל, ריח הפלאפל של הילדות עלה באפנו
וכמה התאכזבנו שנשאר שם רק דוכן אחד.

בשעה 09.00 תקענו מנה פלאפל וקיטרנו על כל ביס שנגסנו.(כל אחת
בנפרד)
זה היה ברור שהפלאפל הזה יהיה טעים כמעט כמו פעם, אבל אז לא
היתה לנו בעיית השמנה ונהנינו נטו. (גם היום אנחנו לא נקראות
שמנות, אבל מודעות.)
קינחנו בעוגה בקונדיטוריה של גוטליב והמשכנו בדרכנו- מלאות, אך
מרוצות.

שמנו פעמינו לרחוב שינקין, שם גרה לפני שנים רבות דודה של אמא
שלנו "צ'וצ'ו" שתיפקדה כל השנים כסבתנו, כך שהמקום היה כל כך
מוכר לנו גם כל כך שונה.

פעם היו בשינקין סנדלריות, קיוסקים ומתקני מעילים. היום הכל
נעלם ובמקומם קמו בתי הקפה. הכל היה מלא עד אפס מקום, ואני
מזכירה לכם שזה היה יום חול רגיל.

ניסינו להבין איך אנשים לא עובדים ומוציאים זמן וכסף לבטלה,
ולא קיבלנו תשובה על כך.גם אני, שיש לי במאגר, ים של תשובות לא
יכולתי לענות על השאלה הזאת.
התיישבנו באחד מבתי הקפה. כדי לרשום לעצמו 'וי' על סעיף בית
קפה בשינקין, ושתינו תה צמחים וקפה.

בדוכן של משקפי השמש מדדנו על אפנו המנותחים משקפיים ונראינו
כמו מיליון דולר ב- 30 שקל. את הישנות הכנסנו לנרתיק של
"קריסטיאן דיור" במקום המשקפיים שעלו 600 שקל והמשכנו במסענו
התל אביבי.

התחנה הבאה היתה שוק הכרמל. פעם לפני שצצו לעולם כל הג'מבואים
והמגות, היינו נוסעים עם ההורים שלנו כל יום חמישי לקנות בשוק
ושמענו סיפורים על הדירה שהורינו גרו בה שעלו לארץ מפולין ושם
גם נולדה אחותי. הדירה היתה ממוקמת "בצנטרום" של השוק מעל חנות
הנעלים של ע'גמי.

השוק עדין נשאר כמעט אותו דבר. מהר מאוד נפרדנו מכל המזומנים
שהיו לנו בארנק ואחזנו בשקיות הורודות את מרכולתנו.

לא הפסקנו לחייך: שתינו אוהבות שווקים, ואנחנו בעיקר אוהבות
לקנות דברים שאנחנו לא צריכות.

אתי אחותי אמרה לי שרבקה, חברתה הותיקה מרחוב ארלוזורב ברמת גן
סיפרה לה שיש חנות של מותגים בתוך השוק. החלטנו לבדוק מה יש
בחנות.

יצאתי משם עם ג'קט שחור של מעצב ידוע וסוודר של מעצבת, לא פחות
מפורסמת.

הידיים כבר היו תפוסות גם מעל השעון, והחלטנו להגיע לאוטו שלנו
ולשים את המציאות שרכשנו באוטו ולחזור ל'נגלה' נוספת.

כבר מרחוק הבנתי לפי הנייר הלבן שהוצמד על הוישר, שלא בדיוק
חסכתי כסף בזה שקניתי בשוק, ומה שנשאר ממנו, או מה שלא נשאר ,
יתרם לעירית תל אביב.

התנחמתי בזה שאולי יקום עוד שר משפטים שיגיע להסדר מיוחד עם
הדוחות הישנים ואשלם חצי מחיר. (עדין משתלם).

המשכנו בקניות הלא הכרחיות, והחלטנו לנסוע ליפו לשוק הפשפשים
כמו שעשינו כשהיינו ילדות ביום חופש.

באחת החנויות שביקרנו השמיעה לפתע אחותי צעקת התפעלות. בפינה
עמד מזנון יפיפה. "זה מהמאה הקודמת" לחשה לי באוזן.

המוכר לא ידע את זה ואחותי רשמה שיק על 2000 שקל לא מתוכננים.
המוכר החביב הגדיל לעשות והביא לנו את המזנון לאוטו (שעדין
התנוסס עליו הנייר הלבן מתחת לוישר).

בחנות ליד ראיתי שולחן שנראה עתיק, אבל עשיתי טעות פטאלית אחת
שהתלהבתי בקול רם מידי, והמחיר עלה ב- 500 שקל.

לא יכולתי לשאת את הרעיון שאחותי אתי תחזור עם מזנון, ואני בלי
כלום ורשמתי שיק מהחשבון העסקי של בעלי על סך 1600 שקל. המוכר
אפילו הסכים לרשום לי בחשבונית שולחן עבודה. הבנו שחסכנו המון
כסף בהובלה.

התחושה היתה שגם בחברת הייטק גדולה לא חתמו על עסקה כזאת
מוצלחת בשנתיים האחרונות. סיפרתי לאחותי שממש פה לא רחוק יש את
השקשוקה הכי טובה בארץ וישבנו לאכול מתוך המחבת את השקשוקה של
החיים.

על החולצה הלבנה שקניתי בכיכר המדינה שבוע קודם התיישבה ביצה
חריפה ברוטב עגבניות שהבנתי שהיא תישאר שם לנצח, אבל אני חייבת
לציין שהשקשוקה היתה כל כך טעימה וחשבתי בליבי שזה שווה את זה,
חשבתי גם שהעולם מופלא ושבקיבתי יש עדיין פלפל, עוגה ושקשוקה
שחיים ביחד בהרמוניה נפלאה.

השעה היתה כבר 17.00 והרגשנו עייפות מאוד, בין היתר ב'זכות'
העובדה שנעלנו נעלים חדשות שקנינו במחיר מציאה בחנות הנעלים
באזור.

בדרכנו למכונית, עייפות ומרוצות, נשבענו לעצמנו שאנחנו צריכות
לעשות את זה לעיתים יותר קרובות.

התקרבנו לאזור של האוטו, ושתינו זוכרות בדיוק איפה חנינו כי
היינו שם 3 שלוש פעמים: פעם כשחנינו, פעם עם המזנון ופעם נוספת
עם השולחן.
הפסקנו לחייך. המכונית נעלמה.
ואז הבנו שהמכונית על תכולתה, תגיע כנראה בשעה הקרובה לשטחים.
הלך הכיף, והלכה המכונית...

מונית חזרה הביתה עלתה לנו 230 שקל.