יום ההולדת זו חגיגה בכל גיל, ולא משנה בת כמה את. כולנו
אוהבות לחגוג את יום ההולדת שלנו, או לפחות לדאוג שלא ישכחו
אותה.

אני למשל טיפוס חברותי מלאה בחברות ויש לי חברות מכל הסוגים ,
כך שאת יום הולדתי אני חוגגת כמעט חודש רצוף עם כל סוגי החברות
(אלו מהגן, אלו מהרווקות, העכשוויות, צבא וכוי).

וכך זה מתבצע :
אני מזכירה תמיד לזאת שאוהבת לארגן - תמיד יש אחת כזו בכל
חבורה, והיא זו שדואגת שכולם ידעו, וככה חוגגים לי חודש שלם
יום ההולדת שבה אני מחכה בקוצר רוח לחגיגה ולמתנות החדשות
שבדרך כלל די צפויות מראש.

פעם בשנה אני מחליפה את המלתחה התחתונה שלי רק מהמתנות שאני
מקבלת. אלוהים למה כולם טורחים להביא לי הררי תחתונים, גופיות,
ביריות ומה שביניהם? מה אני נערת גו-גו? ותמיד יש את הקטע הזה
שכולנו מגיעות למסעדה הכי אינית של אותה שנה, ואז מכל שולחן
שלישי שומעים צעקה על המתנה, יו איזה יופי.
ככל שהצעקה יותר חזקה ככה המתנה פחות יפה. זה בדוק תבדקו את זה
פעם.

לי משום מה היה מזל בשנים האחרונות לקבל בייבי דול, כמעט בכל
קבוצת חברות יש לפחות שתיים שמביאות בייבי דול, ואנחנו בממוצע
חמש בנות בכל פעם. תעשו חשבון : 4 'סוגי' חברות, זה בערך שמונה
בייבי דול בשנה. ואם לתרגם את זה ל- 20 שנה בערך, יוצא שיש לי
בערך 160 ביבי דולים, שהתחלתי לקבל מאז גיל 17...

אני רק רוצה שתדעו, שאני הפסקתי ללכת עם ביבי דול בזיון האחרון
שלי שזה היה בערך לפני 18 שנים עוד בתקופה שהייתי רווקה.
מהיום השני שהתחתנתי, אני ישנה עם חולצות טריקו שמשנה לשנה
משתנה בה רק המידה התחילתי ב- small, והיום בלי עין הרע הגעתי
כבר לאקסטאה לארג'...
אבל, החברות לא מוותרות: עובדה, אני עדין מקבלת ביבי-דולים
קטנים ובובתיים שנמצאים אצלי בארון עמוק עמוק יחד עם הפנטזיה
הנצחית : או להרוויח בלוטו, או להרזות 12 קילו ואולי, אולי אז
אוכל להכנס לביבי דול. מה עדיף? תחשבו בעצמכם.

המתנה השניה הצפויה הם נרות ריחנים, שגם הפסקתי להשתמש בהם
באותו זיון אחרון לפני 18 שנה, אבל יש לי נרות בבית מקיר לקיר
מכל הצבעים, מכל המינים ומכל הריחות , הנרות למעשה הפכו להיות
מה שהבונבוניירה היתה פעם.
אמא שלי היתה מקבלת בונבוניירה ולנו הילדים, לא היה סיכוי
אפילו להסתכל עליה כי היא נשארה עטופה עד שהורי היו הולכים
לאורחים אחרים ותמיד כמובן עם בונבוניירה שקיבלו מהדודה סוניה
מהפעם האחרונה.
ככה זה עובד, פעם סימנתי על נייר העטיפה בקטן איקס אחרי 10
חודשים הגיעה דודה מחיפה עם אותה בונבוניירה, שהיתה מסומנת ב-
X שכנראה עברה דרך נתניה ומשם לחיפה וחזרה חזרה לתל אביב אל
אמא שלי.

אני זוכרת שאחותי שיש לה הרבה יותר אומץ ממני העזה ופתחה פעם
בונבוניירה ליד דודה שלי, (כי ידעה שאמא שלי לא תעז לצעוק
לידה) והיה תאריך של פג תוקפה ב- 1963- שאנחנו היינו בשנת
1971.
באחת החגיגות במסעדת פאר שהתחלתי לפתוח את המתנות, הגדילה
חברתי אתי והביאה לי לא פחות מתחתוני חוטיני.
"אני? חוטיני" חשכו עיני, אני לא יודעת אם סיפרתי לכן, אבל
תנאי הקבלה לחבורה הזו הם מידות גוף, רובם ככולן מלבדי כמובן,
הן במידות ה'נכונות' המידות של "הברבי" הניצחית.
אני למרות שאין לי את הנתונים שיש להן נשארתי בגלל הפז"מ.
בעודי עומדת ופותחת את נייר המשי עם הפטפורי ומוציאה את החוט
האמצעי וקצת בד בצד, הבנתי שאני בצרה ענקית הדבר הזה שנקרא
תחתונים צריכים לעלות על... ולהיכנס לי בדיוק בחריץ...

לא ולא חברותי היפות, לא אצלי, יש גבול. אצלי משם מהחור ההוא
רק יוצאים דברים, אין סיכוי שיכנסו לשם דברים. כך ברא אותנו
הטבע, ואני לא הולכת נגדו אני לא מבינה מי המציא את הדבר
המזוכיסטי הזה אבל בשבילי זה לא נקרא תחתונים, לי זה מזכיר
יותר טמפון מתחתון.

לחג השבועות, בערך 4 חודשים אחרי החוויה הטראומטית, הזמינה
אותנו אחת מחברותי הברביות לארוחה חלבית, לכבוד האירוע המרגש,
קניתי לי שמלה לבנה שקופה ויפה. שהופ לא בדיוק היו לי התחתונים
הנכונות בשבילה.

אל תספרו לאף אחד, אבל התחתונים שהכי נוחים לי, הם הגזרה
הגבוהה שמתחילה ברגלים ונגמרת בחצי הבטן, ובינינו זה לא בדיוק
משהו ששווה להשוויץ בו בשמלה הלבנה והשקופה.
אז תוך כדי שאני פותחת את המגירה של התחתונים, תחתוני החוטיני
בצבצו וקרצו וחלטתי להיות כמו כולן.
לבשתי אותם.
עמדתי מול המראה עם החוטים שנכנסו לי לכל החריצים האפשריים,
המומה ומזועזעת מהרעיון, אבל החלטתי ללכת על זה.
זה הסתדר עם השמלה הלבנה נהדר , שכפי שהזכרתי היא היתה לבנה
שקופה ויפה.
כבר באוטו הבנתי שאני בדיפ שיט.
הם נכנסו לי עמוק עמוק ל...
אני לא יודעת אם אתם יכולים לרדת לסוף דעתי. אבל הערב לא בדיוק
ענה לציפיות הוא פשוט היה עמוק מידי הערב...
כמעט כל הערב הייתי עסוקה מלמשוך אותם החוצה.
בשלב מסויים ביקשתי מבעלי שימשוך אותם כי הייתי רעבה ולא
יכולתי לעשות את שני הדברים ביחד.

אני לא מבינה איך כולן אומרות לי שמאז שהם התחילו ללבוש חוטיני
הן לא יכולות משהו אחר.
מה זאת אומרת...
אני רוצה שתסתכלו לי בעינים כל החוטיניות ותגידו לי מה אתן
עושות שאתן רוצות להוציא בועות?
לא באמת, דבר שקורה לפעמים, איך אפשר לעשות זאת עם חוט בתחת?
מה עושים ?
מגעיל? מה מגעיל? באמת.
איך אפשר להגיד שזה הדבר הכי נוח בעולם.
בסוף בחוסר ברירה שהרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת את החוט הזה
בתוכי הורדתי את החוטיני.
איזו הקלה.
חזרתי הביתה, ועד היום אני לא יודעת איפה הם.
אני מקווה שאני זוכרת טוב, שאכן הורדתי אותם...