יש אנשים שבורכו בחוכמה ולכן הם חכמים.
ישנם אנשים שהצד הימני שלהם מתפקד טוב יותר ועל כן הם נחשבים
לימניים.
יש אנשים שיופיים הוא הדבר הבולט בהם ולכן אנשים אלו הם אנשים
יפים.
ישנם אנשים שרואים תמיד רק את הטוב והורוד ועל כן הם
אופטימיים.
יש הרבה סוגים של אנשים, כל סוג מאופיין בסממנים, סמלים
ותכונות שונות, ולכן כל סוג שונה מקודמו.

הוא, הוא מסוג האנשים הטיפשים. אותו סוג שלא התברך בחוכמה
ובידע, אלא "התברך" בבורות ובהמון אטימות.
פעם היא חשבה שהוא רק אטום, אבל מאז עבר זמן רב והיא מזמן,
כבר, הבינה שהוא הרבה מעבר ל"רק" אטום...

היא תמיד טענה שילד קטן מסוגל להבין דברים טוב יותר ממנו,
ובעצם על מה היא, בכלל, מדברת?! הרי, הוא איננו מבין דבר! הוא
פשוט טיפש אטום. אחד כזה שגם אם יחוררו לו חור בקוטר של עשרה
סנטימטרים באוזן הוא לא ישמע כלום, וגם אם הוא כבר ישמע אז הוא
לא יקשיב... ובואו נרחיק לכת ונאמר שהוא יקשיב, זה גם לא
יועיל, כי הוא לא יבין דבר!!!

הוא מסוג האנשים שבטוחים, משום מה, שהם מושלמים.
מאותו הסוג ששולל בכל תוקף כל דבר שהוא מעבר לנורמלי ולרגיל.
מאותו הסוג שמשוכנע שילדים הם בורים גמורים ואין דבר שהם
יכולים להבין בו טוב יותר ממבוגרים.
מאותו הסוג שטוען שבכי הוא חולשה, ושחולשה היא פגם.
מאותו הסוג שרואה טעויות כדבר מסוכן ומנסה למנוע מכל העולם
לעשותן.
מאותו הסוג שמנסה לעטוף את ילדיו "בבד משי מיוחד"- הבד ההוא
שנקרא לחיות את חייהם רק כדי להיות בטוח שהילדים לא יפלו, לא
יטעו, לא יפגעו- לא ילמדו...
מאותו הסוג, הסוג המטומטם, שלא מבין ויודע דבר!

פעמים תכופות היא נתקפת רצון עז לגשת אליו ולומר לו את כל אשר
על ליבה- את כל כעסיה, את כל מחשבותיה ואת כל רגשותיה- לשפוך
לפניו הכל, להמם אותו, להכאיב לו, לעצבן אותו, להעציב אותו,
להרעיד את כל גופו- להסביר לו ולגרום לו להבין. אך היא יודעת
שזה לא יועיל, היא יודעת שהוא לעולם לא יבין.

היא מזמן כבר הבינה שהוא שייך לסוג ההוא של האנשים- לסוג
המטומטם, לסוג שלעולם לא יבין...