לכל אחד יש כמה דברים שמוכרים בעיניו כפלאי העולם.
או שלפחות מצליחים להתחבר אליו,
לגעת בו... שגורמים להתהפנט, להקסם.
אצלי הם לא רבים.
למען האמת, אפשר למנות אותם באצבעותיה של כף יד אחת בלבד.
הראשון מביניהם, הוא הים, כמובן. הגלים, ששוטפים את הכל,
מקסימים אותי כל פעם מחדש. קשה לי להסביר את זה,
אבל מסיבה מסויימת, אותם גלים,
מצליחים לשטוף את הכל גם בתוכי,
ומאפשרים למחשבות שלי להתחדש, ולהתנקות.
אחרי הים מגיעים הכוכבים, כשאני מרימה את המבט,
להתבונן בהם, ועלי פני זורח אור זעיר ומהפנט,
תמיד נדמה כי בהם נמצאות התשובות, להכל.
למירוץ התמידי והמטורף שבו אנו מתחרים ונאבקים חיים שלמים,
ולפעמים אף יותר.
סיגריות.. ועשן כי סיגריות חונקות,
וסיגריות פותחות ת'דמיון.
השקיעה, כל כך יפה, שאפשר בתוכה לטבוע...
משהו מתחלף, משתנה, הצבעים..והאור, שנבלע לאט לאט.
ואני מצליחה לקבל, ואפילו לרגע קט,
את התחושה שמשהו בחיי הולך להשתנות.
ולסיום- הדמעות, מסתבר...

בתקופה האחרונה הן קופצות לביקור לעיתים תכופות יותר.
ללא כל התרעה, או הזמנה מוקדמת.
לכאורה, הן שוטפות, מנקות ומוציאות את הלכלוך החוצה.
אבל האמת היא, שחלק נכבד מהן מחלחל פנימה, לתוכי.
עם הזמן, הן גורמות להכל להתרכך.
ובשלב מסויים, מנקבות גם חורים בחדר ליבי הקטן.

ואני, שנהפכתי שברירית מתמיד,
שבויה בקסמן. כמו מכורה.
מביטה למעלה, אל הכוכבים,
מחפשת תשובה,
ונותנת להן להשטף החוצה. לזלוג מתוך עיניי.

בכל פעם מחדש, מרגישה איך המפלס שבתוכי עולה.
כשאני יודעת שגם הוא, כמו הכל, יפרוץ בקרוב החוצה בזעם.
"מים שקטים חודרים עמוק.." לחש לי הכוכב.
ואני כמו שבויה, מהופנטת, הנהנתי בהסכמה...