החברה שלך לשעבר עומדת שם, במיטב מחלצותיה ומקבלת את עשרות
האנשים שבאו לחגוג איתה יום הולדת עשרים ושש. היא צעירה, יפה
וחולמנית. מזכירה לי קצת את מישל פייפר. יכולנו להיות החברות
הכי טובות. אבל היא עומדת שם, יפה ורחוקה. בדיוק כמוך. אתה
בוהה בה. אני בוהה בך. חבל שזה לא משחק זוגות בקלפים. קר לי.
קר לי כאן לבד. איך בכלל השתרבבתי למסיבה האומללה הזו של כל
בעלי התארים המתקדמים, בעלי המקצועות החופשיים והמשרות
היוקרתיות. "תכירי, זה הפרשן לענייני ערבים באן.בי.סי", אתה
קוטע לי את חוט המחשבה. הפרשן, שאת שמו לא קלטתי פונה אלי: "גם
את למדת יחסים בינלאומיים?" מסרב להאמין שבאת עם מפגרת. "יש לי
תואר ביחסים", אני משיבה, "אבל לא בינלאומיים", אני פורשת את
הרזומה שלי. אתם צוחקים. הלב שלי בוכה. אני רוצה הביתה, לתל
אביב, למקום שלא נולדתי בו, אבל הוא הכי בית בשבילי. רוצה
הביתה. אתה שומע? אתה לא שומע. אתה עסוק בלקדם את הקריירה שלך
בשיחות אינטלקטואליות עם גברים עם עניבה ובנות זוגן הענוגות.
הגוף שלי צמא למחווה של קרבה, לאיזה מגע אגבי של כף יד על
העורף, לחיבוק עדין של המותן, אבל הרווייה היחידה שבאה לי באה
מהשם שלי ומהבירה. בחור שנראה כמו ההגדרה המילונאית
לרואה-חשבון מתחיל לפתח איתי שיחה על סרטים, ספרים וצרפת. אני
נותנת לו שתי נקודות על בחירת הנושאים ושלוש נקודות לעצמי על
היכולת לעשות שני דברים במקביל: גם לנהל שיחה קוהרנטית וגם
לפזול לעברך. בלונדינית במחשוף נדיב צדה את מבטך. איך אמא שלי
הייתה אומרת, "גם בגב יש לי עיניים". את רואה-החשבון אני מאבדת
איפה שהוא בין יאיר גרבוז לאסי דיין (אפילו שהוא
קרוב-משפחה-של), לטובת המפלצת ירוקת-העין. אני חוזרת לעמוד
לידך, מסמנת את השטח. המוסיקה חודרת לי לתוך הנימים הכי דקים
של הדם ועושה בי כבתוך שלה. שואבת אותי אליה. והנה אני שוב
בעיר האורות. מקריאה לו שירים של רחל. הלב מאיים להתפקע.
הנשימות מהירות, עם כל שיר, עם כל משמע של שמו, עם כל יצירה
קלאסית שיש בה "תיאור מעניין של הפנים שלך", עדיף מאהלר, עדיף
באך. הוא שלימד אותי להקשיב לצלילים העדינים האלה. לא לשמוע -
להקשיב ברב קשב. ולהיעזב - ברב עצב. הוא, שידע לגעת. בגוף.
בנשמה. בחדרי חדרים. "נגלו חביונות לא גיליתי לרע / נחשף החתום
בי באש / ואת תוגתו של הלב הכורע / יד כל במנוחה תמשש". רחל
ואלכס גופר חיים אצלי בהרמוניה.  

"את בסדר? הנשימות שלך נורא מהירות", אתה מחזיר אותי למציאות.
"זה מהסיגריות" אני ממציאה.

ביציאה, היפה שלך לשעבר נפרדת מאיתנו: "היא מקסימה", היא
משווקת אותי לך. אני מחייכת את החיוך המרילין מונרואי שלי
ולוחשת לה באוזן: "את מדהימה בעיניי".

אבל איך בלילה אתה יודע להיות חם. רותח. "את אוהבת את זה?" אתה
שואל אותי מתוך הסדינים, "אני אוהבת אותך" אני עונה לא לך.