אני לא מסכימה לגדול בתוך האבק הזה, אני לא מועדת אחרי החגים,
אני לא עצובה בימי הולדת. אני לא מרגישה את ההשפעות, אבל
מסכימה שיודו לי. אני לא מצליחה להזכר בך,
ילדה.
אני הייתי השמש הזאת,
ציור ילדים סוריאליסטי, נשיקת רוח חמה.
עכשיו אני שוקעת.
אני מבטיחה להפסיק לנסות למות.
להמעיט בחתכים, לרדת בתחנה שלי
ולא בעיר הסמוכה שיודעת לגלגל פרחים.
אני הייתי המדריכה שזוהרת, משכנעת, מקשקשת.
אני לימדתי עיברית. אני התאמתי מוסכמות.
אני כתבתי את כל העצב, במילים הנכונות.
הסכמתי להיות נאהבת. מחיתי דמעות.
עברתי את כל הקיץ הזה, בלי גופיה או סנדלים,
ובכל זאת לא נמסתי.
אני לא יודעת איך בוחרים לחיות.
אני מרשה לעצמי לברוח, להמאס, להשחק.
אני מרשה לכולם מהאור, לבוא ולשחק. להזיע.
לגמור.
ביער. בתוך הצללים.
עכשיו תורי.
אני לא מצליחה, לנשום,
אני הייתי השמש הזאת, אני הרגשתי,
ועכשיו רוחות של חורף, גשמים על קצוות.
עצים זוכרים חבלים חורקים. אני מבטיחה
להפסיק
לנסות.
19.10.03 |