התמונות חלפו בראשו כמו בסרט.
הוא ראה אותה במשרד, יושבת בסוודר המעוצב שלה ביום חורפי תל
אביבי טיפוסי. מפזר החום הזיז את השמלה שלה, והוא יכל לראות את
זוג רגליה החטובות מתחת לשולחן.
לאחר מכן בחופשה בצפון, מתרחצת במימי החצבני ומתיישבת בשמש
לייבש את עצמה.
תחושה של יאוש מילאה אותו. הוא ידע שהיא עכשיו אי שם, בין ניו
יורק לפריז עוברת בין תערוכת אופנה אחת לשנייה. הקצב המטורף של
חיי הזוהר מעיב על החופש שהיא כל כך אוהבת. אבל כל זה היה רחוק
ממנו, זה נגמר.
כבר ארבעה חודשים הם לא ביחד, וזה נראה לו כמו נצח. "זה לא אתה
זה אני" שלה לא כל כך שכנע אותו. הוא עדיין הרגיש את אותה
צביטה עזה בלב כשהוא הגיע לחוף שלהם בבית ינאי.
הרוח ליטפה את שערו, שהתחיל להלבין לא מכבר. הוא הסתכל לים
וראה גלים שמאיימים לטרוף את החוף. בשל השאון המעורבב של  הרוח
והגלים הוא לא הצליח לשמוע את הצלצול של הפלאפון מהמשרד.