הם ישבו בנפרד, הכי רחוק שרק אפשר, הוא בצד אחד של החדר והיא
אי שם בצד השני. קשה לי לדמיין אותם כל כך רחוקים זה מזה, כמו
שקשה לי להיזכר למה הכרתי ביניהם מלכתחילה, ועכשיו כל אחד מהם
בודד בפינתו הנוטרת, ואני תקוע ביניהם לוגם ערק זחלווי ונוטר
לשניהם ולעצמי. אז מה אם הם בגדו אחד בשני, אז הם לא יכולים
לסלוח, הרי ממילא כל עניין הנאמנות תלוי במיקום של רצפטור של
הורמון מסוים במח, וכנראה שאצל שניהם המיקום הוא לא אידיאלי
לנאמנות.
אני, במקרה, חבר טוב של שניהם , או שלא במקרה, הרי אני הכרתי
ביניהם, ולכן אני תקוע באמצע, לא יכול לנקוט עמדה נגד אף אחד
ומשום מה (לא שאני מזלזל בטבע האנושי) לא יכול לעודד אף אחד.
היא יושבת שם בפינת החדר, מנסה להסתיר את המצוקה הנפשית שהיא
שרויה בה, ולא מצליחה כלל, כאילו ככל שתרצה להסתיר זאת יותר
היא תיכשל יותר, והכל יוקרן על פניה כבמקרן שקופיות.
הוא לעומתה יושב ופניו אדישות כאילו הוא המשך של הקיר, לוגם
מהבירה שלו ולא מביט לעברה,  הזווית שהיא נמצאת בה היא כמו שטח
מת בשבילו, עוד מנגנון ביולוגי שצריך להודות לאל על קיומו.
אני מגביר את המוזיקה מעט, אולי הם ירגישו אחרת לכמה דקות,
לפעמים מחשבה, או מראה שסוחף את תשומת הלב, או מילה טובה של
אדם זר יכולים לשנות לנו את מצב הרוח בלי מאמץ מיותר, אך כאן,
המוסיקה אינה אלא לשווא.
ניגשתי אליה, חשבתי בליבי שאולי אוכל לשנות את דעתה בעניין,
לפייס קצת את כעסה כלפיו. "למה את כזו קשה? הרי גם את בגדת בו,
גם את יודעת שקשה לעמוד מול רודנותו של הטבע",
היא הביטה דרכי ונראתה יותר פגועה מאשר כועסת. "אני משוכנעות
שאין סיבה לכעוס, אך איני מוצאת טעם להמשיך את מערכת היחסים
הזו, היא מתה", היא עצמה את עיניה למספר שניות ושבה ופקחה
אותן.
"אל תקברי את אהבתך כל כך מהר" אמרתי לה כשותף לאותה אהבה שכלל
לא היתה שייכת לי.
"לא, זה סופי, הוא בחר לו עולם אחר כשהוא בחר לו עם מי לבגוד
בי",
"חשבתי שאינכם יודעים עם מי בגדתם זה בזו" התפלאתי,
"לא, איני יודעת עם מי, אני רק יודעת שבגד בי עם גבר" היא שוב
השפילה מבטה, כאילו משפט זה חזר ומחה את כבודה מחדש בכל פעם
שנאמר.
ניגשתי אליו, "תשמע, אני יודע שאתה כואב אבל אהבתכם היתה
גדולה. אתה לא חושב שיש מקום להצילה?", ולא יכולתי שלא להרהר
לעצמי שאם אהבה זו הגיעה לפרקה הרי גם תקופה יפה בחיי תמה, הרי
היינו שלישיה מוצלחת ומעתה עולם זה יתחלק לשני עולמות נפרדים
הוא ואני, והיא ואני.
"זה לא שאהבתי אליה תמה, אהבתי לנשים תמה" הוא הביט בי לא
ביגון ולא בכעס אלא באסירות תודה, על אף שלא חייך.
ידעתי שיהיה עלי לנחם אותה, לפחות לתקופה קצרה, ובאותו ערב
לאחר המסיבה היא סייעה לי לנקות את הדירה. לאחר הנקיונות היא
ביקשה ממני להישאר, כידיד טוב ניאותי לה ללא היסוס. בטרם שכבנו
לישון היא שאלה אותי " בתור דו מיני, אתה יכול לנסות להסביר לי
את ההבדלים בין עכוזו של הגבר לזה של האישה",
"ההבדל אינו גדול" אמרתי ועצמתי את עיני.