את הקטע הבא כתבתי כשניסיתי להשתוות לאחד שאני מעריץ את כתיבתו
וזה יצא לי פארודי אז ביקשתי את ברכתו והוא נתן לי אותה. תודה
רבה, בועז שוורצמן!!!!

(מחזה לשני משתתפים, בחור ובחורה, שייקראו "הוא" ו "היא"...
התפאורה: חדר מיטות . יש גם משרת שהוא בעצם מעין ניצב במחזה,
ללא שורות).

היא: (במבוכה) תשמע, אני, קשה לי לבטוח בגברים... אני מכירה
אותך רק חודש, אני צריכה עוד זמן...

הוא: (מחייך אליה, אצבעו מלטפת קלות את זרועה) זה בסדר,
בייבי... אם את עוד לא מאמינה בי וברגשותיי, אני אחכה לך...
פשוט  חשבתי שתהני איתי כשנגיע מתחת לסדינים.

היא: לא, אני מצטערת... זה לא שאני לא מאמינה לך בדיוק, זה
יותר... זה יותר נכון שאני מפחדת ממה שזה יעשה ליחסים שלנו...
אני אפילו מפחדת שלא תאהב אותי יותר...

(היא מסתובבת וגבה אליו, הוא מחבק אותה מאחור).

הוא: מה קרה לך, נסיכה?? איך יכול להיות שמשהו יקרה לנו...
אפילו לאדם פוסט מודרני כמוני נותרו כמה דברים קדושים בחיים,
אחד מהם הוא האהבה העצומה שאני רוחש אלייך... הרי אני אוהב
אותך, אני מכבד אותך, אני מעריץ אותך...

(היא נרגעת ומתקרבת אליו. הוא מנגב את דמעותיה ומנשק אותה, לאט
לאט הוא פותח את כפתורי חולצתה והיא מתחילה לפתוח את שלו).

(הם קמים מבין הסדינים עירומים, כשרק תאורה חשוכה למדי מסתירה
את הפרטים. היא מתקרבת אליו נרגשת)

היא: (מחייכת) אז... תגיד... זה הרגיש לך טוב, להיות אתי???
(בממזריות) אולי לימדתי אותך דבר או שניים שלא ידעת?

(הוא מסתובב וגבו אל הקהל ואליה... לפתע הוא זוקף את קומתו
הכפופה בדרמטיות)

היא: אהובי???
היא: אהובי? מדוע אתה שותק? מה קרה לך פתאום???

(הוא מסתובב בפרופיל אל הקהל, פניו מופנות אליה)
הוא:(בקשיחות) אהבתי אותך פעם, כיבדתי, הערצתי...

היא: (בחשש) ואז??

הוא: ואז היית שלי... ועכשיו אני בז לך, מזלזל בך... טפו, זונה
(יורק לה בפנים)

היא: (בוכה, מנגבת את פניה מהרוק) מה קרה לך??? איך זה יכול
להיות?? לפני שנייה היית האדם הכי אוהב בעולם!!! ופתאום...

הוא: (קוטע את דבריה באכזריות) ופתאום הפכתי לשמוק אכזרי,
לבהמה שחשה אך ורק קבס ובחילה מהעובדה שנתת לי את ליבך, את
גופך... אבל כזה אני, אינני מסוגל לאהוב, אלא רק לחמוד את מה
שאיננו שלי...

היא: (עדיין נסערת) אבל, זה נשמע מופרך לגמרי, זה לא הגיוני,
אני מכירה אותך!!! (מדברת לעצמה, משתפת את הקהל) הוא נראה
הבחור הכי רגיש בעולם, ממש הגבר החדש שמדברים עליו במגזינים של
נשים והנה... הוא הופך להיות התגלמות קיצונית אפילו יותר של כל
הגברים שהכרתי!!! (פונה שוב אליו)
זה לא הגיוני!!!

הוא: (מחייך בשלווה) ודאי שזה הגיוני... הנה כמה שאני שמוק:
כשהייתי עני הערכתי כל אגורה שהרווחתי, חייכתי תמיד בסוף החודש
ועכשיו שאני עשיר... (צועק) משרת!!!
(משרת בא ומעביר לידיו מקל ועליו משופד שטר כסף. הוא שורף את
השטר עם מצית).

היא: (נבהלת) השתגעת?!?!

הוא: (באדישות) הנה, את רואה?? פעם הערכתי מה שיש לי, אפילו את
בקתת העץ הדלה, כי לא היה לי כלום. ועכשיו אני אדיש לכל הדברים
הנוצצים שסביבי, אדיש לבני אדם, אדיש לסבל... אפילו אם השולחן
העתיק הזה (מצביע על שולחן יפהפה  מצופה בלכה מבריקה) ייהרס,
אני אשב במרכז החדר ואפהק, או סתם אצחק...

היא: אני לא מאמינה לך...

הוא: (מתעקש) ודאי שכך!!! (זורק דינמיט על השולחן, השולחן
מתפוצץ) יכולתי בשווי השולחן הזה להאכיל עשרים משפחות רעבות
למשך חודש, אבל מה'כפת לי...

היא: (מתחילה שוב לבכות, תוך כדי שהיא לובשת את בגדיה) אז שום
דבר ממה שאמרת שהרגשת כלפי
איננו אמיתי?!

הוא: (מתרכך מעט) ודאי שלא כך הדבר... אהבתי אותך, כיבדתי
אותך, הערצתי אותך...

היא: ואז???

הוא: ואז היית שלי...

היא: (בתקווה) ועכשיו???

הוא: (בקשיחות) ועכשיו אני בז לך, מזלזל בך... טפו, זונה (יורק
שוב).

היא: (בוכה וצורחת, מסדרת את בגדיה התחתונים והעליונים על
גופה, לפתע שולפת מולו אקדח מכיס השמלה) אתה... מנוול!!!
אתה... חתיכת מגעיל!!! תמות!!! תמות!!! תמות!!!

הוא: מה'כפת לי...

(היא יורה שלוש יריות והולכת. הוא מתמוטט על הרצפה, הדם אוזל
לאט לאט מגופו, הוא גוסס).

הוא: משום מה אני חש כבוד מחודש לאשה הזו.