"...כשאני אגדל אני רוצה להיות חייל, ככה ליאור היה אומר כבר
מגיל חמש, גם כשהיה בן חמש-עשרה והוא הבין כבר שהרובה של
לוחמים לא עשוי מפלסטיק, הוא המשיך לרצות בזה, אני זוכרת את
ההתרגשות בעיניים שהגיעה המעטפה עם הסמל הצה"לי שמזמנת אותו
ללשכת הגיוס, בשבילו להיות לוחם היה הגשמה עצמית, משהו שלא אני
ולא אף אחד יוכל להבין ובטח שלא להסביר במילים..."
ככה ספדה לו אימו, בזריזות, בקור רוח שכזה, זה היה נראה כמו
שקר אחד גדול, שקר- ששיקרו לה, שהיא משקרת לנו.
"...החיים מביאים עלינו מבחנים כל הזמן, והמבחן הזה, הוא המבחן
הכי קשה שיכולה אמא לקבל, ואני נבחרתי לקבל אותו, דווקא
אותו..."
היא המשיכה לדבר, חיכיתי שהקול שלה יחנק, שתפרוץ איזו זעקה, או
לפחות דימעה... מה היא מדברת עכשיו על מבחנים, למה היא עומדת
פה כמו קיר של לבנים, מותר לה, שתבכה, תמיד את חייבת להיות
קשוחה? קשוחה עם עצמך, זה מה שאת, ששש, די לא לשפוט אותה, לא.
"...הוא תמיד חלם להיות לוחם, לא יכולתי שלא לחתום בשבילו, הוא
הבטיח לשמור על עצמו, אבל ידעתי שזה משהו שכבר לא בשליטתו,
לקחתי סיכון רציני, ובסך הכל רציתי להיות אמא טובה, שנותנת לבן
שלה להגשים שאיפות, ושילמתי על הרצון הזה מחיר כבד..."
מחיר כבד, זהו, ככה את קוראת לו עכשיו?, זה השם שלו? תגידי את
זה כבר, תגידי שהיה לך בן, יקר, ושכבר אין, שהוא הלך, שלא
יחזור, בבקשה אל תיחיי בשקרים, תמיד היית מהמכחישים, אל תחיי
באשליה, בבקשה.
"...תודה שבאתם להיות איתי כאן, ורק עוד בקשה קטנה, שאני מבקשת
שתכבדו, החלטתי שליאור שלי, מת, אבל שאני, חייה, ולכן, אני
מבקשת שתיתנו לי להמשיך, שתבינו את הרצון שלי לשוב לשיגרה, שלא
תחזירו אותי אחורה, שתעזרו לי להמשיך קדימה, זאת החלטה שקשה
להחליט אבל החלטתי, ואל תחשבו שאני לא יודעת שליאורי היחיד
שהיה לי הלך,
אני יודעת את זה טוב מאוד..." הדמעות קטעו אותה, היא מסרה את
המקרופון למפקד שלו, ונעלמה.