וצ'ארלס נולד בית שימוש. כל אחד וגורלו הוא. יש כאלה שנולדו
בראד פיט, יש ויקי כנפו ויש בתי שימוש, הוא תמיד השתייך לסוג
השלישי. יותר מהכל היה צ'ארלס בית שימוש. אנא הסירו דאגה
מלבכם, העם הבית שימושי מעולם לא היה עם שניתן לרחם עליו יותר
מדי ולכן אין לכם שום צורך ברחמים. העם הבית-שימושי מעולם לא
היה קורבן של התוכנית הכלכלית ומעולם לא הזדקק לא לקצבאות סעד,
ובטח לא לאוכל. כל מעדני העולם הגיעו לעם זה עם רוטב חום
מהביל. אמנם כל העסק של הסרחון מאז ומעולם היה די מחורבן למען
האמת וגם המפגשים האינטימיים עם טמפונים מדממים הם לא חוויה
שניתן להמליץ עליה, אך בכל זאת כפי שנאמר כאן לא מכבר אין שום
צורך לרחם עליו, להפך. מלבד זאת, היתרונות בהיותו של צ'ארלס
חלק מקבוצה חברתית זו היו הרבה מעבר לתחום הקולינרי. אחרי
ככלות הכל צ'ארלס מעולם לא היה מובטל, הייתה לו את העבודה
הטובה ביותר עלי אדמות, העבודה בשירותי הנשים.
אך חיסרון אחד היה לו לצ'ארלס, ואין לזלזל בחיסרון שכזה,
צ'ארלס היה ממוקם באזור הגרוע ביותר בכל היקום לבית שימוש,
אותו אזור מדברי, שכוח וחסר כל ייחוד שפעם עוד היה זקן שחזה כי
יהיה פורח, והחליט בשם החזון הציוני לעשות זאת. ובשם אותו
היגיון מעוות, כי באזור זה יהיו פרחים, ואם יהיו פרחים יהיו
אנשים ואם יהיו אנשים אז יהיו נשים ואם נשים אז יהיו צרכים
הובא צ'ארלס מארצות הברית כמחווה דיפלומטית אל האזור הצחיח
והשומם ביותר בארץ הקודש, האזור הנגבי. וכאשר חבריו האמריקאים
של צ'ארלס שמזלם שפר עליהם היו נפגשים מקרוב עם הישבנים
המפורסמים ביותר בהוליווד היה צ'ארלס מקלל את עצמו, את בן
גוריון ואת החזון הציוני על כל שלביו שהובילו אותו להיות פליט
וחסר כל ללא שום יכולת לשפר את מצבו ולהגן על עצמו מול אותו
חזון מאיים שדרדר אותו אל האשפתות.
וכך כאשר כל יום היה צ'ארלס חולם על הישבנים של כל האמריקאיות
שאי פעם דיברו אנגלית עוברים לפניו ומטנפים אותו היה רואה מולו
רק את נייר הטואלט בוקר אחרי בוקר באותה תנוחה משמימה וחסרת
ייחוד. כך היה במשך שלוש שנים תמימות עד אותו יום שלישי
גורלי.
באותו יום שלישי, בבוקר, שהיה נראה כמו עוד יום חסר ייחוד ככל
יום שלישי בבוקר בו נהג להתמרמר על חייו שבמקום להיות חרא
במובן הפיזי של המילה, הם מקיימים אמרה זו במובן המטאפורי
בלבד, ראה צ'ארלס את מה שחשב שלא יראה לעולם. אחרי שלוש שנים
בהן אף אחת לא באה לבקר הדלת סוף סוף נפתחה. גל של ציפיות הציף
אותו ולא נתן לו מנוח עד שכמעט יצא מתפקוד, והידיעה כי אישה
הולכת להיפגש אתו מקרוב(נדמה כי פנים אל פנים לא יהיה ממש
הגדרה קולעת למפגש מסוג זה) גרמה לו להתרגשות שלא ניתן לתאר
אותה במילים(ולכן גם לא נתאר אותה במילים), והשאלות ניקרו ועלו
בו ללא הפסקה: וכשתיכנס, האם תהיה יפה? ואם תהיה יפה, האם
תישאר לזמן ממושך? ואם תישאר לזמן ממושך, האם יהיה זה שווה את
כל הצפייה? צ'ארלס שאל את עצמו את השאלות שוב ושוב, באותו רגע
שנדמה כנצח והחל לדמות שכל התשובות הם כן והנה הדלת נפתחת.
צ'ארלס ראה לפניו את האמריקאית הנפלאה ביותר שיכל לחלום. היא
אמרה אליו בלי בושה "הי צ'ארלס, שמי סינדי, ואני פה כדי
להשתחרר אתך." וראה איך היא בשלווה מורידה את מכנסיה ותחתוניה
ומתיישבת עליו. ישבנה המושלם של סידני נפער מולו והוא התענג על
מראהו הנפתח ונסגר בקול תרועה רמה ומטנף אותו כפי שתמיד חלם.
כל הציפיות, כל האכזבות, כל המצוקות, הכל נשכח אל מול אותה רגע
אלוהי ונשגב, וצ'ארלס לא האמין כי הנס קורה לו. אך לאט לאט
צ'ארלס התחיל להבין. הכל נראה טוב מדי, אך לא נשמע ולא הורגש
וצ'ארלס ידע, אף שניסה להתכחש זאת, זה בדיוק כפי שתמיד חלם כי
באמת חלם.
אך למרות זאת גם במציאות הוא ראה ושמע דלת נפתחת והרגיש אותה
פוגעת בו. צ'ארלס חיכה למציאות שתפגוש את החלום וראה מולו ילדה
בת עשר. אמנם מעולם לא היה צ'ארלס פדופיל אך 'בכל זאת', חשב
לעצמו, 'גם ילדה בת עשר אחרי שלוש שנים של שממה מוחלטת היא
בהחלט אירוע'. הילדה לקחה את נייר הטואלט הישן שהיווה התפאורה
לסבלו של צ'ארלס במשך שלוש שנים, קירבה לאפה והכתימה את צ'ארלס
ואת הנייר הישן בנוזל ירקרק ומגעיל אפילו לטעמו של צ'ארלס.
כשלחצה הילדה על הכפתור ויכל צ'ארלס לשטוף את עצמו מהנוזל
המגעיל בבכי תמרורים סוחף הלכה הילדה והשאירה את צ'ארלס לבדו
ביחד עם חתיכה קצרה יותר של נייר טואלט, מתכונן בקוצר רוח לעוד
כמה שנים טובות של ציפייה עד האירוע הבא.