דוד קרטס / כהר זולג אל עצמו |
העצבות מצמיחה בי נטיפים.
קולך מהדהד במערותי.
האור
ברק זהוב שערך
החם
כי קר, הוי קר במערותי
החם קורן מקיצים עברו.
זכרונותי,
החיות הקטנות השעירות הללו,
נמלטות אל מדשאות זוהר גוני ילדותך
עת לא ידענו עוד מערות
עת יושבי עולמנו אנשים בשר ודם.
הזמן חילחל למעמקי חללי
האנשים
עד אחרון כמעט
נטיפים
אבן לחה.
וקר
הוי קר במערותי
והעצבות על יופיך הנטרף בוכה בי עוד נטיפים, נער אדמוני שלי
מקיצים עברו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|