אמא תמיד אומרת שסיפור ההיכרות שלה ושל אבא יצא מאיזה סרט
קלאסיקה מלחמתי. אבא היה חייל במלחמת יום הכיפורים ואמא התנדבה
לעזור לחיילים הפצועים. כשהיא ראתה את אבא בפעם הראשונה, כל
הצד הימני של הראש שלו מכוסה דם, היא התאהבה "על המקום", ככה
היא אומרת את זה.  כשאבא התעורר וראה אותה גם הוא התאהב "על
המקום", היא בטוחה בזה. זו באמת היתה אהבה ממבט ראשון. הם ידעו
שמצפה להם עוד דרך ארוכה יחד.

היום, כשאמא נזכרת בזה, היא בדרך כלל יושבת ליד השולחן במטבח,
כוס קפה שחור שהתקרר כבר מזמן מונחת לפניה, בין אצבעותיה יש
בדל סיגריה - זכר לסיגריה שהדליקה קודם ומשקפיים כהות על
עיניה. מאז ומתמיד אני זוכר את אמא יושבת ככה, במטבח הקטן
שלנו, משקפיים כהות מסתירות את עיניה, אבל אני יודע שהיא בוהה
בשעון שתלוי על הקיר ממולה. בוהה במחוגים זזים לאיטם, רודפים
אחד אחרי השני במעגל כאילו כך ישיגו את הנצח, או יעצרו את
הזמן.
כשהמחוג הקטן מצביע על שש והגדול על שתים-עשרה אמא קמה, זורקת
את בדל הסיגריה לפח, את הקפה היא שמה על השיש ומתחילה להכין
ארוחת ערב. את המשקפיים היא מורידה רק בשבע, כשאבא מגיע.
לפעמים אבא מביא לה פרחים ולפעמים הוא סתם מנשק אותה על הלחי
ומחייך אלינו בעליצות.

זה לא קורה בכל יום. זה קורה רק בימים שבהם אבא לא מרגיש טוב
ומתחיל להתרגז ולצעוק על אמא. לפעמים אנחנו שומעים גם חבטות
ומכות, ואת אמא צועקת כמו חתול רחוב שכמה ילדים מפונקים החליטו
להתעלל בו. אבל היא אף פעם לא בוכה. גם אחר כך, כשאבא יוצא
מהבית בטריקת דלת ואנחנו באים לאמא לראות מה שלומה, היא לא
בוכה. היא תמיד שוכבת שם, העיניים שלה חצי עצומות והפה שלה
אדום ונפוח. מחר, אנחנו יודעים, העיניים שלה יהיו סגולות. מחר,
אנחנו יודעים, היא תשב ליד השולחן במטבח, כוס קפה שחור תהיה
מונחת לפניה, בין אצבעותיה תהיה סיגריה  ומשקפיים כהות יכסו את
עיניה.

פעם דודה מירה ואני ראינו סרט על מכשפות עם עיניים סגולות.
"זה אומר שגם אמא מכשפה"? שאלתי את דודה מירה. היא הסתכלה עלי
במין מבט מוזר והתחילה לבכות.
"אני מצטער", אמרתי וחיבקתי אותה, "לא התכוונתי".
"זה בסדר, ילד", היא אמרה והושיבה אותי על הברכיים שלה.
"אמא שלך לא מכשפה. אמא שלך פיה טובה שהסתבכה עם השד הלא נכון,
זה הכל".
"זה אומר שאבא שד"?
"לפעמים, כן".
"אמא אומרת שאבא סבל נורא במלחמה ובגלל זה הוא מתנהג ככה".
"יכול להיות, ילד. יכול להיות".
"את לא מאמינה בזה, נכון"?
"לא, אני לא. אני מאמינה שאבא שלך איבד כמה ברגים במלחמה
הארורה ההיא וכן, הוא סבל שם, אבל לא זו הסיבה להתנהגות שלו".
"ו---"
"די. אתה לא צריך לדאוג לדברים כאלה. הולכים לישון".

אתמול יוחאי ואני התעוררנו מהצעקות באמצע הלילה. יצאנו מהחדר
לכיוון חדר השינה שלהם וראינו שהדלת הייתה פתוחה. עמדנו יחפים
וראינו את אמא שוכבת מכווצת על הרצפה, דם נוזל מכיוון הראש שלה
ושברי זכוכית היו כמעט בכל מקום.
ואז ראינו את אבא. הוא עמד לידה, מתנשף, הידיים שלו רועדות.
הוא הסתכל עלינו והעיניים שלו נצצו למרות שלא דלק אור.
"בנים", הוא אמר לנו וליטף את יוחאי בלחי. הרגשתי זרם חם על
הרגל שלי ואז הופיעה שלולית קטנה על הרצפה. הסתכלתי על אבא,
ריח רע נדף מהפה שלו כשהוא נישק אותי. ואז הוא הלך. לא עברה
דקה ושמענו את טריקת הדלת.

רצנו לאמא.
העיניים שלה היו עצומות לגמרי הפעם, אבל ראינו שובל דק של
דמעות שנזלו מהן לא לפני הרבה זמן. יוחאי שהיה גדול ממני בשלוש
שנים התקשר למד"א, אבל אני כבר ידעתי שמחר אמא לא תשב ליד
השולחן במטבח, כוס קפה שחור לא תהיה מונחת לפניה והיא לא תחזיק
סיגריה בין אצבעותיה הדקות. היא גם לא תצטרך משקפיים כהות
בשביל לכסות את העיניים הסגולות שלה.