אני לא מוכנה להסתכל על החפץ הדוקרני הזה יותר.
הרחיקו את היצור השחור והברזלי הזה ממני ועכשיו!
אני מדמיינת אותו נע לעברי כמו ציפור הזויה, פורס כנפיים וקורא
קריאה עמוקה אל יהלומי השמיים.
תקשרו לי את הידיים.
כבסו לי את הבטן, היא רוצה להתנער ולהתנקות מכל הסבל, הכניסו
אותה למערבל חושני ערבבו, ערבבו אותה עד תום.
רק אז אהיה אדון לעצמי.
אני לא מוכנה להסתכל בחפץ המשקף הזה יותר.
הרחיקו את היצור המשכפל והשביר הזה ממני ועכשיו!
אני מדמיינת מיליון פרטים שונים, ואיך הכל ישתפר...
אם רק אהיה סבילה יותר, סבילה יותר לעיניי חסרות המקוריות.
הוספתי לעצמי עוד תכונה נשית.
למה שלא אצא להשקיף על שפנפני החסד, הם יהיו עימי, הם כל
עולמי.
תמונות מהעבר תוקפות אותי מרמור אחר מרמור.
לועסת שאריות של תפוז, איזה ביזבוז.