הם עלו לאוטובוס בדרך השלום.
אני כרגיל אחרי הנהג,ליד המעבר.
-"אבל הפלת לי את הממתק"- התלוננה בצרפתית מתוקה. חייכתי.
"הבונבון" הפעמוני שלה.
-"סליחה, זה לא היה בכוונה"- התנצל בשקט, כנראה אביה.
-"בואי חמודה, שבי לידי "- אמרתי בצרפתית, וכף ידה הפנינית
נמוגה בכפי ככוכב-ים חם. הילקוט שלה התחכך בחזי.
היא יושבה לחלון מדיפה סבון ודבש.
"האם-האם-האם, אמרו לך פעם..."- המה לבי המזדקן. החלקתי בידי
על ראשה. כן, צמה צנופה, חבלי-משי, קוקיה.
לא רציתי לשאול אותה: "בת כמה את?" או "מה את לומדת בבית ספר?"
רציתי רק לדעת מה שמה.
הוצאתי מכיס המעיל ממתק קוקוס שקניתי לאחרי בדיקת-הדם, קרעתי
את הצלופן והיא לעסה בשקיקה
ילדותית.
-"תודה רבה"- אמר אביה בניגון נעים, כמו של עמנואל הלפרין.
כבר לא הייתי בטוח איפה אני צריך לרדת והנהג אמר לי שבתחנה
הבאה.
-"איך קוראים לך?"- שאלתי אפוף ריחה.
שתיקה. האוטובוס עצר. קמתי ופתחתי את מקל - הגישוש. אביה עזר
לי לרדת. על המדרכה אמר בקול מחייך: "מדלן. קוראים לה מדלן".
-"תגיד לה שקוראים לי סימון". |