"היית מאמין שאני אחזיק מעמד שנתיים?" נטלי שאלה אותי לפתע.
היא הייתה שרועה לצידי על המיטה כשמבטה נעוץ בתמונה על המדף
שמולנו. "האמת" עניתי בפרץ פתאומי של כנות "לא האמנתי שתחזיקי
שבוע". היא חייכה קלות והמשיכה להסתכל עליו. תהיתי אם היא בכלל
הקשיבה למילה ממה שאמרתי. "רק עכשיו אני מבינה כמה הייתי חלולה
פעם" היא המשיכה אחרי כמה שניות של שקט "הבדידות נראית לי
כואבת כל כך עכשיו". עצמתי עיניים וקיוויתי שהיא תפסיק לדבר
ותיתן לי לעבור את השבת הזו בשקט. רוב הזמן אהבתי את נטלי אבל
לא כשהיא דיברה עליו. שמעתי את הדלת נפתחת ונטרקת בחוזקה.
"תקשיבי לי טוב חתיכת זונה מפגרת" קולו הרם נשמע למרחקים "אני
לא רוצה לראות את הפרצוף המכוער שלך יותר בחיים". חייכתי חיוך
קטן ולא מורגש ופקחתי את העיניים. "זוגיות זה פשוט הדבר היחיד
שיש בחיים" היא הייתה באמצע הנאום המרגש "מבינים את זה רק
כשמוצאים את האחד".

הכנסתי את המפתח לחור הדלת רק כדי לגלות שהיא כבר פתוחה. כל כך
שמחתי להגיע לדירה אחרי העינוי המילולי שעברתי שלא התייחסתי
לעובדה שרון, השותף שלי, אמור להיות אצל ההורים שלו עכשיו.
בסלון ישבו הורי וצפו בטלוויזיה. "רון הכניס אותנו" הם אמרו
ביחד וצחקקו קלות לנוכח ההרמוניה הנפלאה ששררה בינהם. מבטי צנח
לאדמה כאשר ראיתי את העלונים שעל השולחן. "אתה יודע שאנחנו
אוהבים אותך חמוד" אימי התחילה בפתיחה המוכרת עד כאב. "ומקבלים
אותך כמו שאתה" הוסיף אבי עוד מסמר לארון הקבורה שהחל להיבנות
סביבי. "ואנחנו בסך הכל דואגים" הם המשיכו בפינג פונג המילולי
המתוזמן היטב "הרי אתה כבר לא צעיר ואנחנו לא רוצים שתישאר
לבד". פלטתי אנחה קצרה כשאימי הרימה את אחד העלונים. "תראה"
היא אמרה כמוצאת שלל רב "זה עלון של משרד שידוכים גם לזוגות חד
מיניים". לקחתי ממני את העלון והתיישבתי לקרוא. "תדע לך שהוא
מאוד משוכלל" אבי הוסיף בטון מתפעל "יש לו אפילו אתר
באינטרנט". ניסיתי להישאר מרוכז במילים שמולי אבל הרגשתי כאילו
הם בשפה אחרת. "הרי אני יודע כמה קשה זה להיות לבד" שמעתי את
אבי ממשיך "בדיוק בגלל זה זיינתי כל מזכירה שהייתה לי עד
היום". הרמתי את ראשי במבט שואל. "ומה איתי?" אמרה אימי כשהיא
מחבקת את אבי "אני לא בטוחה שאני זוכרת את כל הרומנים מהצד
שהיו לי". שניהם צחקקו שוב לנוכח ההרמוניה המושלמת שלהם. "הכל
בסדר חמוד?" אימי שאלה ואני הרמתי את ראשי. "כן בטח" עניתי
והוספתי עוד חיוך מאולץ "ואת יכולה להיות בטוחה שאני אתקשר
אליהם מחר על הבוקר".

התהפכתי במיטה שוב והסתכלתי בשעון. השעה הייתה כבר שלוש בבוקר
ולא הצלחתי להירדם. מחשבות על הבדידות הכפויה שלי לא הרפו
ממני. ידעתי שבסופו של דבר, כולם צודקים. האמת שבעצמי רציתי
כבר מערכת יחסים קבועה. קמתי מהמיטה והסתכלתי בחדר הריק שמולי.
העלון של משרד השידוכים נח לו על השידה שלידי ולפתע היה לי
צורך עז להתקשר. הרגשתי כאילו זה הדבר היחיד שירגיע אותי.
חייגתי את המספר וחיכיתי מספר צלצולים. כששמעתי את ההודעה
המוקלטת זרקתי את הפלאפון בכעס. "הרי אתה יודע שהם לא עובדים
עכשיו" מלמלתי לעצמי "מה קרה להיגיון שלך?". לפתע, עלה במוחי
רעיון. תוך כמה דקות כבר הייתי באתר האינטרנט שלהם. נכנסתי
לחלק הזוגות החד מיניים והתחלתי לעבור בין התמונות השונות.
אחרי כחצי שעה של דפדוף, ייאוש החל להשתלט עלי. קראתי כל כך
הרבה כרטיסים של אנשים ושנאתי כל רגע. יותר מהכל, שנאתי את
המחשבה שאצטרך להתחיל הכל מהתחלה. נזכרתי שאחרי הקשר האחרון
הבטחתי לעצמי שהפעם הכל יהיה מושלם. רציתי לכבות את המחשב
ולחזור למיטה אבל משהו עצר אותי. הרגשתי כאילו אני חייב למצוא
אותו עכשיו ויהי מה. המשכתי לדפדף בין האנשים והגברתי את הקצב
בהדרגה. לאחר עוד חצי שעה כבר הקלקתי על העכבר כאחוז טירוף.
החלטתי שאני כבר אדע מתי לעצור. שאני ארגיש מתי אני אראה את
הבחור המושלם.

"הכרתי מישהו" פלטתי אל תוך הפלאפון בנון שלנטיות מזויפת ונטלי
הגיבה בזעקות שמחה. ניסיתי להחביא את ההתרגשות שלי מאז אתמול.
חוויתי מספיק התרגשויות כאלה שהתפוצצו לי בפנים. "ספר לי הכל
עכשיו" היא אמרה שנפגשנו בבית הקפה שלנו כשעה אחר כך. "אז ככה"
התחלתי לספר "אתמול נכנסתי לאתר של משרד שידוכים ואחרי איזה
שעתיים של צפייה מיואשת בתמונות, הגעתי לאסף והוא פשוט שבה
אותי מיד". היא חייכה חיוך שהיה שמור רק למקרים כאלה. היא
הייתה מכורה לסיפורים מיוחדים כאלה. "בכל מקרה, התקשרתי בבוקר
להירשם וקיבלתי את הטלפון שלו" המשכתי "ההתחלה הייתה קצת צולעת
כי לא ממש ידענו על מה לדבר אבל באיזה שהוא שלב הסכר נפרץ
ודיברנו ארבע שעות מדהימות". המלצרית הביאה את האספרסו שלנו
ואני לגמתי ממנו קלות. "נפגשנו בערב והיה פשוט מושלם" שמעתי את
ההתלהבות בקולי שכבר לא הצלחתי להסתיר "הוא ארכיטקט והוא יפה
והוא פשוט הגבר המושלם ביותר עלי אדמות". נטלי קמה מכיסאה
ונשקה לי קלות. "מזל טוב" היא אמרה "אני מכירה אותך מספיק טוב
כדי לדעת מה אתה מרגיש ואתה לא צריך להסתיר את זה ממני". זה
היה אחד מהרגעים האלה שזכרתי למה אני אוהב אותה.

ארבעה חודשים חלפו במהירות מטורפת. אומרים שהזמן עובר מהר יותר
שנהנים וזה כנראה מאוד נכון. הייתי כבר מאוהב מעל הראש וידעתי
שאסף אוהב אותי בחזרה. השינוי שהתחולל בי היה עמוק ואין אחד
שלא הרגיש בו. הציניות שלי התחלפה במשהו אחר. משהו אמיתי יותר.
הבנתי סוף סוף את כולם מסביבי. הרגשתי בעצמי כמה החיים שונים
כשאתה עם מישהו. "אז" שאלה אימי בארוחת השבת של אותו שבוע "מתי
אני אזכה לפגוש את הבחור שעושה את הבן שלי כל כך מאושר?". חיוך
עלה על שפתיי כמו בכל פעם שנזכרתי בו. "אתם צודקים" אמרתי להם
"באמת הגיע הזמן שאני אביא אותך לפגוש את ההורים". האמת היא
שקצת נלחצתי למשמע הבקשה אבל ידעתי שהוא יכבוש גם אותם. "בוא
נקבע ארוחת ערב ביום שישי הבא" הפטרתי לבסוף "אני לא חושב
שתהיה בעיה".

שבוע אחר כך כבר הייתי מאוד לחוץ. רציתי כל כך לדבר עם אסף אבל
לא רציתי להלחיץ גם אותו. בצהריים, הרמתי טלפון לנטלי וקבענו
להיפגש בבית קפה. "אני לא יודע למה אני כל כך מודאג" אמרתי לה
"אני הרי יודע שהוא מושלם אז ממה אני מפחד". נטלי הסתכלה עלי
במבט מעודד. "זה טבעי לגמרי שתרגיש ככה" היא אמרה "בסך הכל,
אולי אתה חושב שהוא מושלם אבל אתה יודע איך זה הורים. יש להם
קריטריונים שונים לפעמים". הנהנתי קלות והיא המשיכה "אבל העיקר
זה מה שאתה מרגיש ולא מה שהם חושבים. לדעתי פשוט תירגע ותאמין
לי שתצלח את זה בשלום". זה היה עוד אחד מהרגעים האלה שזכרתי
למה אני אוהב אותה. "חוץ מזה שאין סיבה שהם לא יאהבו אותו גם
לפי הקריטריונים שלהם" ניסתי להרגיע את עצמי "הוא מבוסס, יש לו
אוטו מפואר והוא כלכלן בכיר בחברה שלו. לדעתי זה ציו עובר
אצלם". נטלי צחקה ואני הרגשתי קצת יותר טוב למרות שעדיין הייתי
לא שקט. "לא אמרת שהוא ארכיטקט?" נטלי שאלה לפתע. סובבתי את
ראשי אליה ונתתי בה מבט כועס. "טוב לדעת שאת לא מקשיבה למה
שאני מדבר" הפטרתי. היא הגיבה בחיוך מתרפס. "אני מצטערת " היא
אמרה "משום מה זכרתי שזה מה שאמרת אבל בטח התבלבלתי".

"מה שלומך אימא?" נישקתי אותה על לחייה. "בסדר" היא ענתה
במהירות והציצה מאחורי גבי "איפה הוא?". אבי יצא מחדר השינה
לבוש בהידור והתאכזב שלא ראה את אסף. "הוא מחנה את האוטו"
אמרתי "רציתי להספיק לבקש משניכם שלא תחקרו אותו יותר מידי".
שניהם הסתכלו עלי במבט פגוע. "ככה אתה מכיר אותנו?" אבי אמר
בפרצוף נעלב "אנחנו רק שמחים שמצאת מישהו". אימי הנהנה לחיוב
והביטה באבי במבט ההערצה הרגיל. "מה זה?" היא שאלה את אבי לפתע
"אתה ראית את הכתם שיש על החולצה הזו?". היא גררה אותו במהירות
לחדר השינה ואני שמעתי צלצול בפעמון הדלת. פתחתי לאסף את הדלת
ונישקתי אותו קלות על שפתיו. "אל תדאג" אמרתי לו "אני בטוח
שהכל יהיה מושלם". חיכינו מספר דקות בסלון ולבסוף הם יצאו.
"אימא, אבא" הכרזתי "תכירו את אסף".

"אני באמת לא יכול לתת לכם הערכה" הדוקטור אמר להורי "הוא יכול
להיות כאן הרבה מאוד זמן". הם הסתכלו עלי דרך הצוהר הקטן
שבדלת. "אני לא מבינה איך הוא הגיע למצב כזה" אימי אמרה בבכי
"הוא תמיד היה כל כך נורמלי". אבי חיבק אותה והיא נשענה על
כתפו כשהיא מנגבת את דמעותיה. "מה גרם לו לעשות את זה דוקטור?"
שאל אבי "וודאי קיימת סיבה פסיכולוגית שאדם בגילו ממציא חבר
דמיוני במשך ארבעה חודשים". הדוקטור ידע שעליו לשקול מילותיו
בקפידה בכדי לא להכאיב להורים. "הרבה מאוד לחצים מופעלים על
בחורים בגילו" הוא ענה לבסוף "יש כאלה שפשוט לא עומדים בזה".

האחות הנחמדה ליוותה אותי במסדרון הארוך. "זה יהיה החדר שלך"
היא אמרה בחיוך מזויף "אני אקרא לשותף שלך כדי שתוכלו להכיר".
נכנסתי לחדר והנחתי את דברי על המיטה בעצב. למדתי כבר לשנוא את
המקום הנוראי הזה שנקרא משום מה בית הבראה. הדלת נפתחה מאחוריי
ואני הסתובבתי בחוסר חשק. "תכיר" האחות אמרה לי "זה אסף". רעד
קל עבר בגופי. אסף כאן. אסף שלי כאן. "אל תדאג" לחשתי לו "אני
מבטיח שהפעם הכל יהיה מושלם".