אביב 1974

מישהו התקרב אלי בחושך ואמר: "לירי, קום, קום ".
לא היה כל צורך להעיר אותי.כבר כמה שבועות שכמעט איני ישן
ואוכל בגלל הפגז ההוא בתל-שמס.
קשתות כהות הופיעו תחת עיני הנפוחות ועישנתי שלוש קופסאות
ליום.
התרוממתי, והכנסתי איכשהו את כפות- רגלי לנעליים בלי לשרוך
אותן. תליתי על עצמי חגור ונשק והתקרבתי אל המדורה הרוחשת
באופל. לפני שבוע עזבנו את אדמת סוריה הארורה לאחר
הסכם-הפסקת-אש שנחתם וירדנו לכמה ימי נופש בגבעת אולגה רצוצים
לגמרי, ואחר-כך לניווטים באזור לכיש.  איזו צללית הוסיפה
למדורה ענף אקליפטוס ריחני שהתלקח מיד והאירה את סמוחה .סמוחה
החייכן היה נהג ג'יפ-תול"ר (תותח-ללא-רתע) בפלוגה שלנו,
המסייעת של גדוד 890, הגדוד של "החווה
הסינית" ושל ההפגזות הרצחניות בסוריה.
לגבעת אולגה הופיעה גם חברתו של סמוחה, דינה, רקדנית בלט, שיער
שטיני אסוף מעל צוואר- ברבור.
כמעט כל הגדוד רחרח אחריהם, גם אני. סמוחה נראה תמיד נטול
דאגות, משפחתו, בעלת חברת מנופים בירושלים, שלחה לו הרבה כסף
וחבילות ענק שאת תוכנן חילק בנדיבות ובחן. לא יכולתי שלא לקנא
בו.
אני - שהייתי מפוחית נידחת בקרב גיטרות קרובות. בפלוגה הדביקו
לי את הכינוי הגששי "רפי לירי" מפני שקראתי שירים, או סתם
קראתי כל הזמן וכתבתי המון מכתבים. עזיז הכורדי בעל ביצי הברזל
צחק עלי שעובדים עלי בחנויות הספרים ומוכרים לי ספרים עם שורות
קצרות. שם-טוב אמר על סמוחה שבגיל 14 כבר ידע לשחרר חזיות ביד
אחת. עמדנו ליד המדורה בצד של האין- עשן ומישהו מהחיילים גנח:
"חפו עלי, אש!".
לא היה לי עם מי לדבר. גם הקב"ן נהרג ב"חווה". מדי פעם ניגשתי
לחובש שנתן לי ואליום אחד, עישנתי ועישנתי ונשימתי התקצרה
והלכה.
סמוחה,ללא גומיות במכנסיים, רפוי, נקי ומסורק כמו חתן, שלף
חפיסת סיגריות "פלאיירס" והציע לי. ביד רועדת שלפתי סיגריה
ובמצית שנהב אלקטרונית הדליק בנקישה לי ולו.
"אתה יודע איזה ריח אני הכי אוהב?" מצץ את הסיגריה בתאווה, פלט
את העשן כשכנפות נחיריו רוטטות וצודד אלי חיוך שקט. "את הריח
הזה של האביב כשכל העשבים והעצים פורחים והריח שלהם מתערבב עם
האדמה המתייבשת. זה הריח הכי טוב בעולם ויש אותו רק בארץ".
השתעלתי בכבדות ורקקתי לתוך האש ליחת-קברים. שתקתי והוא הוסיף
עוד ענף למדורה הלוחשת כצפע.
"חמדה", הוא אמר ופניו התלהבו עם הענף המתלקח והמתפצפץ
בבת-אחת, ועוד חיל מסוייט קרא באופל :"הצילו!"
"לירי, אתה בטח מכיר את השיר הזה של דליה רביקוביץ'". הנהנתי
מופתע מאד, חוזר באבחת זיכרון
נעימה לריח הירוק של הדשא הקצור במחנה העבודה בקיבוץ, לפני
ימים רבים מאד כשאביגיל המדריכה הקריאה לנו אותו.
"עשיתי עבודה בספרות על השיר הזה", המשיך, קולט את הקשב המרוכז
שלי." אתה יודע, השיר הזה הוא על זוג עושה אהבה. תקשיב: "אז
ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה" הברה פתוחה, נשימה, 'וכל בדי
אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה', נשיפה, עוד פעם הברה פתוחה.
"והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע'. שוב, אתה רואה? וסמוחה
הריץ את השיר עד סופו לאוזני הבתוליות, המשתאות לפירוש החדש
המאיר את פני, את פניו ואת גזעי האקליפטוסים המנומרים בחורשה
השחורה.