אני מביטה כבר די הרבה זמן בפרוספקט של הבלט הרוסי. יש שם
תמונה של בלרינה רזה מדי, עם שיער אסוף מדי, בהיר מדי, עיניים
כהות מדי ועצובות. אני מתחילה לרחם עליה, כי נדמה שכל חייה היא
חיה בתוך התמונה הזו. אולי כשאפסיק להסתכל, היא תכופף כמעה את
גבה הזקוף, תשאף מעט אוויר, וללחייה הלבנבנות יחדור מעט אודם.
אולי היא תרפה את ידיה המפסלות באוויר עיגולים, וכשיצעק עליה
הכוריאוגרף היא תנשף בבוז ותרד מקצות אצבעותיה בהליכה גאה אל
הדלת.
היא נשארת דוממת. אבל זה לא חוכמה, כי אני ממשיכה להסתכל.
כולנו ממשיכים להסתכל. היא תישאר רזה מדי, שיער אסוף מדי, בהיר
מדי, עיניים כהות מדי
ועצובות |
