ואני נזכרת שהתחבקנו באמצע השביל
ואני זוכרת שהתפללתי שלא תעזוב
ואני חושבת על העולם היפה שבנית לך
ותוהה אם אותי תוכל בעולם הזה, לאהוב.
אני מזכירה לעצמי שאני היחידה מביננו שנזכרת
ובכל זאת, משאירה מקום לאופטימיות בלב.
אומרת לעצמי שאם הייתי טיפה מתאמצת, אולי עוד משהו היה קורה..
אני לא יודעת מה עובר עליי, אבל משום מה זה כואב.
משאירה מקום לאופטימיות,
איך התפללתי שלא תעזוב.
ופתאום אני חוזרת למציאות,
מבינה שיותר הלב שלך לא יהיה כל כך צמוד, וקרוב.
מפחדת שאולי שמת לב שלפעמים קצת בהיתי
וצבט לי בלב כשראיתי אותך מחבק אחרות.
לפעמים אני חולמת על להיות חלק מהחלום הזה שלך
ואלי גם אני אוכל לחיות בעולם משלי,
ובמקום חומות - לבנות אשליות. |
