הספד.
אני כותבת הספד.
הספד על שנים של בדידות, הספד על אהבה.
כי מחר כבר לא אהיה פה.

ואל תקראו זאת מחר בקול רם, רק חרטו זאת על המצבה באותיות
חקוקות באבן וברורות, ושזעקתי תבער לעד כאש צלמוות!

תכתבו כי בגללכם הלכתי, בגלל רגשות מודחקים של שנאה ותיעוב!

כי לא יכלתי לסבול יותר ציפיות ללא כלום וצרחה של אימה מטרפת
שהדהדה בראשי ללא קץ! שלא יכלתי לסבול יותר את זעקת הטף
ההולך ברחוב כסהרורי ואת צחוקו הלגלגני של העשיר היושב במרומי
מגדלו ומשקיף!

שלא יכלתי לסבול את האדם ששנאה מושרשת ומחלחלת לדמו כטיפות
הגשם לאדמה, מדבר על שלום ועל תקופות של זוהר ואחווה!

שלא יכלתי לסבול את דם הילדים הנשפך באדמות האויב כשהלכו
כעבדים אחרי לבוש המדים הצועק, לתקוף!

רשמו שפעם הייתי כמוכם אך לא עוד.
רשמו שהשתחררתי.

ושצעקתי החרישה תשמע לעד כצפירה באוזניו של האדם שפעם העיז
לגחך.