תוך יומיים! יומיים (!) תוכלו לזכות בדרך
אל האושר, קנו כרטיס לוטו וביומיים הבאים
יתקיימו הגרלות נושאות פרסים,
והפרס הגדול - הדרך אל האושר.
ככה היה כתוב בפרסומת בדף האחורי של העיתון היומי. "האושר?!"
שאלתי את עצמי, אם אקנה את הכרטיס אוכל לעלות על הדרך אל האושר
ולהגיע לשם במהרה. אני אקח טרמפים זה יותר זול, בטח הכל שם
נוצץ ויקר. טוב, אם אני כבר עובר דירה אני צריך לשבור את קופת
החיסכון שלי, איזה כיף זה יהיה ככה לבוא ולאמר לפקידה בבנק:
"אני רוצה לשבור את קופת החיסכון שלי" היא תשאל למה ואני אומר
"אני יוצא לדרך, הדרך אל האושר" איך היא תסתכל עלי ותחשוב כמה
זה מקסים וכמה אני חמוד... אם היא תהיה חמודה אני אקח אותה
איתי, נוכל לגור שם ביחד באושר.
לאחר שהקצתי מהפנטזיה שלי גמלה בלבי ההחלטה לקנות עשרה
כרטיסים, בשביל ללכת על בטוח. הלכתי לדוכן הפיס הקרוב לביתי,
קניתי אותם והלכתי לחגוג את הזכיה הקרבה על מנה פלאפל אצל
הערבים. החלטתי לגרד את הכרטיסים שם כי כל הזמן ערבים זוכים
בלוטו אז בטח יש משהו אצלם שמביא להם מזל. גרדתי וחזרתי אל
המוכר לשאול אותו מה פשר כל הלבבות והפרחים הצבעוניים על
הכרטיסים, הוא אמר שזכיתי במקומות הראשון, השני ופעמיים
בשלישי. את הפרס השלישי הוא נתן לי שם, זה היה זיכוי ע"ס
250ש"ח לקניה בכמה רשתות מתחומים שונים, זאת אומרת שאני קיבלתי
500ש"ח. חשבתי שזה יוכל לעזור לי לקנות בגדים לדרך אל האושר או
לדברים לבית החדש שם. מעניין אם יש "איקאה" שם באושר.
הפרס השני הייתה בחורה, היא היתה שחרחורת, יפה, עיניים כחולות,
עור לבן, מצחיקה, חכמה, הכל, כל מה שרציתי אי פעם. המוכר נתן
לי רק תמונה שלה, הוא אמר לי שבשביל לקבל אותה אני צריך ללכת
לאחד ממרכזי הפיס ולהציג את הכרטיס.
הפרס ראשון היה כמובן הדרך אל האושר רק שבמקומו המוכר נתן לי
מפתח ואמר שאני צריך ללכת לבנק עם המפתח ולבקש שיפתחו לי את
כספת מספר 507.


רצתי  לבנק אבל הוא היה סגור כבר, החלטתי שבעצם יש לי כמה
דברים לעשות לפני שאני יוצא לדרך, אני צריך להיפרד מאמא,
להוציא את הנקבה ההיא ממפעל הפיס, לעכל קצת את כל העניין ובכלל
אני לא יכול סתם ככה לעזוב, לא סתם עוברים למקום אחר בלי לאמר
שלום ולהתארגן.
החלטתי  לדחות את משיכת הדרך אל האושר מהבנק לעוד כמה זמן,
לפחות חודשיים.
יום למחרת הלכתי למרכז הפיס הקרוב לביתי והוצאתי את הבחורה,
היכרנו, מסתבר שקוראים לה פורטונה, איזה שם יפה, מיד התאהבתי
בה, היא הייתה פשוט מושלמת. עברנו לגור ביחד באותו היום, למען
האמת לא היתה ברירה, היא אמרה שעד עכשיו גרה במפעל הפיס ושנחמד
שם אבל קצת בודד. זה לא שהיא לחצה לעבור אבל רציתי מאוד, ידעתי
שאני אוהב אותה. בכלל היא אף פעם לא לחצה, תמיד עשתה מה
שאומרים, היתה טובה במיטה, מבשלת ומנקה, אבל לא כי ביקשתי, היא
אמרה שהיא אוהבת ושמשעמם לה בבית, אמרתי לה  שתלך ללמוד משהו,
היא אמרה שהיא כבר יודעת הכל.


אחרי חודשיים וחצי נשבר לי הזין ממנה ומהמושלמות שלה. אמרתי לה
שאני רוצה להפרד ממנה והיא לא בכתה, היא אף פעם לא בכתה, תמיד
היתה אוכלת חרא בשקט בלי להגיב, ידעתי שאני אוהב אותה אבל
ידעתי גם שאני לא יכול להמשיך איתה יותר, בלי סיבה, זה פשוט לא
יעבוד. טכנית היא היתה עדיין שלי אז נתתי אותה לאח שלי
ליומולדת, הוא אהב את שטויות כאלה. ביומולדת של אח שלי החלטתי
שהגיע הזמן ללכת, אחרי שכיבה את הנרות וכולם מחאו כפיים אמרתי
שלום יפה לכל המשפחה והלכתי להוציא את הדרך אל האושר מהבנק.
בבנק חתמתי על כמה טפסים ואז הפקיד אמר לי לחכות בלובי ושהוא
חוזר עוד כמה דקות, חיכיתי ואחרי כמה דקות הוא חזר עם שק קטן
ושחור שהשמיע קולות כמו של פלורוסנט אבל יותר עמום. חזרתי
הביתה בריצה והוצאתי מהשק גוש צבוע בגוונים של ורוד ובורדו
שזרח והשמיע קולות של פלורוסנט אבל יותר עמומים, לגוש הצבוע
בגוונים שעשה קולות של פלורוסנט אבל יותר עמום היה קשור חוט
זהב שבקצהו היה דף, זה היה דף הוראות, היה כתוב שאני צריך לקחת
איתי את הגוש  לכל מקום שבו אני רוצה להיות מאושר. היה על הגוש
הטבעה של המילים "מייד אין טאיוואן וגם שני כפתורים (אוף ואון)
לחצתי על כפתור ה"און" ופתאום הרגשתי הרבה יותר טוב. הייתי קצת
מאוכזב כי חשבתי שהאושר יהיה מקום יפה ונוצץ ואולי גם שינוי
בחיים הטפלים שלי, אבל בכל זאת הרגשתי טוב ושליו, ככה עשה לי
הגוש שזרח ועשה קולות כמו של פלורוסנט אבל יותר עמומים.


בימים הבאים היית פשוט שמח, כל כך שמח שלא היה לי חשק לעבוד,
אז לא עבדתי אבל הייתי מאושר ושליו.
לא רציתי גם להיפגש עם אף אחד מרוב שהייתי שמח, אז לא היו לי
חיי חברה אבלי הייתי מאושר ושליו.
לא היה לי כח לכלום מרוב שהייתי מאושר, אז לא עשיתי כלום עם
החיים שלי אבלי הייתי מאושר ושליו.
אחרי כמה זמן למרות השמחה הרגשתי קצת ריק, פשוט לא עשיתי כלום
רק ישבתי בבית מבסוט. רציתי לחזור לעבודה אבל נזכרתי שבלי
ששמתי לב או זין פיטרו אותי מהעבודה. רציתי להיפגש עם חברים אז
התקשרתי לידידה הכי טובה שלי רעות,  היא אמרה שאין לה זמן
להיפגש אתי ושחוץ מזה כבר בכלל לא כיף אתי כי אני כל הזמן מדבר
רק על כמה שטוב לי. החלטתי שאני לא צריך חברים שלא יכולים
לשמוח בשמחתי ושאני אמצא לי תחביבים ואעסיק את עצמי.
החלטתי ללכת לצוד, תמיד רציתי לעשות את זה - חשבתי שזה נורא
אצילי, תכננתי לעשות את זה אחרי שאני אגיע לאושר, בסוף לא
הגעתי לאושר אבל לדעתי הייתי מאושר מספיק בשביל להתחיל לצוד.
לקחתי את השאט-גאן של אבא שלי ויצאתי לפארק, התחלתי לירות
בסנאים וציפורים, אפילו הרגתי שועל אחד. ככה זה היה בכל יום:
סנאים ציפורים ושועל. נמאס לי מזה למרות כל השמחה שזה גרם לי.
חשבתי לעצמי שאני מאושר בכל שניה ביום, עם כל דבר שאני עושה
אני רק נהיה יותר מאושר והכל אני לוקח בקלות. שוב נזכרתי
שפיטרו אותי, הייתי שמח, לא התעצבנתי אף לא לרגע. בכל אופן כבר
לא הספיקו לי סנאים, ציפורים ושועל אז והחלטתי לאתגר את עצמי
בבני אדם, הרי ממילא כבר הייתי בפארק, עם רובה, מה אכפת לי
ללכת לאיזה מקום מבודד ולירות באיזה זוג אוהבים, מי כבר יידע?

הלכתי לפינה שבה הייתי נוהג לשבת עם חברי בימי שבת ולתדהמתי
גיליתי שכל החברים יושבים שם וצוחקים. שמחתי, שמחתי בשבילם
ושמחתי על ההזדמנות לירות בהם עכשיו כשהם שמחים בלעדי ובטח
חושבים: "איזה מזל שהבן-זונה לא כאן עם כל האושר והשלווה שלו".
התחלתי לצעוק שאני לא הבן זונה אלא הם, החברים שלא יכולים
לשמוח בשמחתי. התחלתי לירות במרץ
בום! בום! בום! בום! איזה כיף! יריתי עד שפוצצתי לכולם את
המוח. אח! הרגשתי כל כך טוב, הקלה, אושר, שלוה...