אנחנו יושבים, חוברות תעבורה בידינו, מנסים להבין מה באמת
מצפים מאיתנו במבחן תיאוריה של מחר.
מדי פעם אתה זורק אליי מבט, מדי פעם אני מחזירה לך תשובה עם
עיניי. מצחיק איך שהגענו למצב בו אנו מרגישים כה נינוחים זה עם
זו.
אתה תופס את רגלי ומתחיל לדגדג אותה,
זה נגרר למלחמה ביני לבינך, בה אתה מדגדג אותי ואני מרביצה לך.
אף פעם לא באמת הרגשתי נוח להרביץ למישהו - כמה שזה נשמע
מצחיק. אבל איתך, זה כל כך כייף.
אני מרגישה שאתה לא שופט אותי. שלא חשוב מה אני אעשה אתה עדיין
תאהב אותי תמיד.
באיזשהו שלב אני זורקת את חוברת תעבורה על הרצפה, גם אתה...
לשנינו נמאס ללמוד, והאמת היא, שזה לא עד כדי כך מפריע לנו.
לפעמים אתה צוחק לעצמך בגלל משהו שאני עושה, ואני תמיד מתעצבנת
עליך בצחוק כי אתה לא מסביר לי למה אתה צוחק.
אתה יודע, מדי פעם אני מרגישה כמו ילדה קטנה ותמימה איתך.  אני
צוחקת מכל דבר קטן, מחייכת כל שניה במבוכה, הולכת איתך "מכות".

אחרי התפרקות של מלחמות וצחוקים בנינו, אנחנו נרגעים והופכים
רציניים. יש לנו שיחות כל כך טובות, אתה לא חושב?
אני סומכת עליך בעיניים עצומות, ואתה תמיד נותן לי להרגיש את
אותה הרגשה בטוחה שגם אם אומר משהו טיפשי, אתה תאהב אותו בכל
מקרה. ולכן אני גם לא מפחדת.
אני לא זוכרת מקרה אחד שלא היית פה כשהייתי זקוקה לך.
אתה אחד מהיחידים שמוכנים להקשיב שוב ושוב ושוב למצבי
המלנכוליה הלילית שלי. איך לא נמאס לך, אני תמיד תוהה.
הרגליים שלי מונחות על הרגליים שלך. מדי פעם אתה מנסה להגניב
את ידייך בחשאיות לעבר רגלי מתוך רצון לדגדג אותה. אך אני כבר
מכירה את הטכניקות שלך... ואני עוצרת אותך בזמן.
מצחיק.
השתלשלות של דברים זה דבר מוזר.
לפעמים אני מנסה לדמיין לעצמי מה היה קורה אם המצב היה שונה.
מה היה קורה אם הייתי מכירה אותך חצי שנה אחרי, חודשיים לפני
או בכלל לא.
זה מפחיד אותי - איך הגורל מפגיש בין אנשים מסוימים.
"הכל כתוב בכוכבים" - פעם נאמר לי. מעניין אותי מה צופן לנו
העתיד.
אני כבר למדתי לספוג כאבים מאנשים קרובים אליי. בגלל זה אני כל
כך פוחדת להתקרב אל אנשים חדשים. אני מפחדת שהם יעזבו אותי,
יתרחקו ממני, כמו שחלק כבר עשו.
אבל איתך... זה שונה.
אני יודעת, כי אני מרגישה אותך.
אתה לא תפגע בי. אתה בחיים לא תפגע בי.
ואני מקווה שאני לא אפגע בך לעולם. עצם המחשבה שאני אוכל לפגוע
בך מכאיבה לי.

אנחנו יושבים, חוברות תעבורה על הרצפה, חצי מנומנמים.
אני מסתכלת עלייך ומחייכת לעצמי.
אני יודעת שלפעמים אני יותר מדי מגוננת עליך, כל הזמן דואגת
כמו אימא קטנה. אבל עם כל הנדנודים שלי, אתה עדיין מוכן לסבול
אותי.
השעה נהיית מאוחרת, ולמרות שאני רוצה שתישאר, אני יודעת שיש לך
דרך ארוכה הביתה. אני שולחת אותך אל דרכך, בטענה של "אני חייבת
לישון, אני עייפה, אז לך מפה." כשבעצם אני חושבת "אתה צריך
ללכת כי ייקח לך חצי שעה להגיע הביתה, ואתה תהיה עייף מחר."
אנחנו נפרדים לשלום בחיבוק ואתה הולך.

אני חוזרת אל חדרי ומרימה את חוברת התעבורה שנזרקה אל הרצפה
ממקודם. "מחר מבחן" אני חושבת לעצמי.
ובמיטה כשעיניי נעצמות, אני חושבת על היום שעבר עלינו. על
הידיד המדהים שלי שלא שופט אותי אף פעם.
ואני יודעת שלמרות כל הפחדים וכל החששות, אתה תמיד תהיה כאן.
ואינטואיציה קטנה לוחשת לי שגם אם לא היינו מכירים עד היום,
משהו היה מפגיש בנינו בעתיד, והיינו מתקרבים בכל מקרה. כי כמו
שנאמר, זה כנראה "כתוב בכוכבים."

אבל אולי זו סתם תיאוריה.




מוקדש לאדם מאוד חשוב בחיים שלי.