"הי את, כן את, את זאתי שהייתי איתה שלוש שנים בכיתה, שבקושי
דיברתי איתה, לא בגלל שאני סנוב, או שאת לא נחמדה, פשוט בגלל
שלא יצא. את עדיין שם? יופי, בגלל ששמעתי שאת יודעת להקשיב,
ואני ממש צריך משהיא שתקשיב כרגע.."
בלי לחשוב בכלל פלטתי לתוך השפורפרת של הטלפון, "אני מצטער..."
ענה לי קול נבוך מהצד השני של השפורפרת "זה לא מי שאתה חושב
שזה, מי שאתה מחפש לא נמצאת פה כרגע, היא בניווט בסיירות והיא
בטח בכלל לא זוכרת אותך, זה לא אישי, זה פשוט שלה יש חיים,
ולך... טוב נו, לך יש נטיות להתאבדות."
השיחה נותקה מהצד השני של השפורפרת, כיביתי את הדיסק המעצבן
שניגן ברקע וירדתי למטה, הייתי חייב לדבר עם משהוא. הדלקתי את
המחשב, על המסך היו כמה מהכבשים האלה, שמסתובבות לך על המסך
ועולות לך על העצבים, אבל הפעם הכבשים האלו לא ממש אכלו פרחים,
הן היו עסוקות בלעשות פרצופים ולקפוץ ממקומות גבוהים על
הדסק-טופ, מעודדות אותי לעשות כמוהן. פתאום אחת הסתכלה לי
בעיניים, היו לה עניים טיפשיות כאלו, של כיבשה, אבל מה שהיא
אמרה לא היה כיבשתי במיוחד, שמתי עליה את הסמן וכיביתי אותה
לצמיתות. ואז עוד אחת הסתכלה עלי, הציעה לי את הדרך הקלה, היא
חייכה, וכיביתי גם אותה. ואז עוד אחת, אחרונה, הסתכלה עלי
ובגיחוך כיבשתי קל אמרה, "גמור עם זה כבר, זה לא יהיה נורא,
הרי זה ברור, לך, כבר אין דרך חזרה." גם הכיבשה האחרונה מצאה
את מותה.
הפרח שם התעורר לו, למטה משמאל, על המסך, מחייך אלי חיוך
זדוני. מדבר עם כמה מפגרים בתוכנה אלקטרונית, זה לא יכול
להזיק. ואחת מהקצה השני של האוקינוס אומרת, שבעצם אין לי סיבה
להיות עצוב, שיש לי עוד הרבה מה לעשות, הרי שזה לא שמהוא חשוב
לי, או שהלכה לי האמונה, אף פעם לא הייתה לי וגם לא היה לי
אף-אחד חשוב. היא אומרת, שאולי אני צריח להיות יותר פתוח,
להכיר בעובדה שאני בן-אדם, לא קובית קרח.
ואני, תוהה, האם לקובית קרח זה כל-כך כואב כשהיא נמסה, או שלה
זה לא משנה, כי לה אין ברירה?!