מות נפתלי
ביום שטוף שמש לאחר לילה קודר ללא ירח, הוא החליט שהגיע הזמן,
ועליו לעשות זאת, לקפוץ אל מותו מהבניין הגבוה בעולם.
אני לא בטוח שזה חכם כל כך לכתוב על כך לפני שכל זה קורה, אבל
אם כבר התחלתי, עליי לסיים. אם לא הכרתם את נפתלי, זה באמת
חבל, אך הוא לא היה מצטער על כך, ואתם, בוודאי שאסור לכם, תהיו
רק שמחים בכך שאתם קוראים את סיפורו האחרון.
נסעתי למגדת העתידות, הייתי כה בטוח בעתיד הקרב ובא, שהחלטתי
לבדוק למה היא מסוגלת. הוא, מגדת העתידות, היה בעל שדים
זקורים ויפים, מלבד הכל, הוא נראה נורמאלי לחלוטין, נורמאלי
יחסית כמובן. היה חם מאוד, הורדתי את הטרנינג, מה שהשאיר אותי
רק עם גופייה דקה, ולפטימה, מגדת העתידות, לפתע נהיה זקפה
מטורפת.
פטימה אמר לי שכל החוטים נטוו בשיטת ה'שתי וערב', והמשפך הגדול
מגיע עכשיו, ושאני נראה כאילו אני יודע על מה הוא מדבר.
הסתכלתי לו בעניים בפעם הראשונה לאחר שזקפתו נראתה, הוא חייך
חיוך מעוך וחרמני לאללה. לא היה לי מה עוד להוסיף, ונראה כי
פטימה צריכה קצת סקס, קצת הרבה לפי גודל וזמן זקפתה האימתנית.
אמרתי לו תודה, הבטתי שוב בשדיו, השארתי חמישים שקלים,
והלכתי.
נפתלי לא הספיק להיפרד מכולם, האמת היא שהוא השאיר רק איזה
פתקון מסכן על המקרר בביתו, שאמר כי השקשוקה היתה טעימה מאוד,
ושהוא טס לבניין הגבוה בעולם.
בערך באותו הזמן שאביו של נפתלי קרא את הפתקון, מישהי מתקשרת
אליו, בעודו בדרך לשדה התעופה. נפתלי עונה ונזכר כי שכח
להשאיר את הפלאפון בביתו, ולרגע תוהה אם איי שם תהיה קליטה
טובה, כי אולי הוא ירצה לדבר עם מישהו רגע לפני, מתוך אקט טרגי
מסוג כלשהו. "היי, אתה לא מכיר אותי, אבל אני חברה טובה של
פטימה, ואין בננו קטע או משהו כזה, אני רק רציתי לבקש ממך
משהו", בקשה אחרונה בהחלט הוא חושב, "כן?", ומיד אומרת, "אני
לא רוצה לחדור לפרטיותך, אבל אפשר להצטרף?", "למה את רוצה
להצטרף?", היא מוכנה לשאלה מראש ועונה, "רק בכדי לדעת מה עובר
לך בראש עכשיו, עוד מעט, ורגע לפני הסוף. אני כתבת בהארץ".
"טוב, אם זה מה שיעשה לך טוב", תמיד ידעתי שלעולם לא אלך בדד,
ובטח שלא בלי לעשות למישהו טוב בדרך.
הוא מגיע לטרמינל, מבחין בקפיטריה שבה הם קבעו להיפגש עוד
כמספר דקות, ומתיישב באחד השולחנות. מעניין, הוא חושב לעצמו,
שום דבר לא עובר לי בראש כרגע, חוץ מהמחשבה שאני חייב לפזר את
זרעי עוד קצת, ובפעם האחרונה, והנה היא באה.
אני, לא, בעצם הוא, יושב ומחכה. מדליק סיגריה אחרונה, מהקופסה
האחרונה, ומסתכל עליי מזווית קצת אחרת, זווית בה גם הוא נמצא
בתמונה, וגם אני צופה במרחב ורואה הרבה יותר. אם הייתי מישהו
אחר, ולא הוא, לא הייתי מבחין במצבי הנפשי כרגע, ואני גם לא
מתיימר להבינו, אבל אתם יכולים לעזוב את כל זה עכשיו.
מטוס נוסק מעלה, עוד אחד דוהה איי שם מעל העננים, עוד גברת
גוררת אחריה מזוודה מפלצתית, סבתא על גלגלים עוברת על ידי
ונבהלת מהקרמה שלי, בחורה מדהימה מהלכת בכיוון הקפיטריה. היא
התקרבה מספיק קרוב, ובשנייה שולפת שלט קטן ועליו כתוב, "נפתלי
לנצח". לנצח את מי, האידיוט המודחק שואל ומרים את היד, היא
ניגשת לכיווני, ובדרך עוד מישהו מרים את ידו, דבר המבלבל אותה
לרגע, אך הוא בסך הכל רוצה את המלצרית.
חיוך גדול, בעצם, חיוך ענקי פרוש על שפתיה, ועיניה נוצצות
כנצנצים על כביש סואן, ירוקות בעלות ריסים ארוכים.
מי שאמר שאף פעם לא מאוחר מדי, או שהוא עשה את דבריו ברגע
האחרון תמיד, או שהוא היה הבן אדם המאושר בעולם. הרגשתי בערך
אותו הדבר בו ברגע שהיא התיישבה מולי, מוחמד קראו לה, ואותי זה
הצחיק מאוד באותו הרגע. "היי", מושיטה את ידה, "מוחמד, ואתה
נפתלי אני משערת". הוא לא ענה לה עקב פרץ צחוק בלתי נשלט
שנמשך לכמה רגעים, ואם נרצה לדייק, היו בדיוק שלושה וחצי כאלה,
שזמנם ניתן לשיעור עפ"י מדדים שונים, אך אני לא אכנס לכל זה
כרגע, תבינו לבד לכמה זמן הוא צחק.
בלי להיכנס לכל הבלה בלה, וה'או, זה טוב', אז כן, עשינו זאת
חמש דקות לאחר מכן בדרגנוע החשוך של המזוודות. אני אומר לכם,
להגיד באמצע המשגל, 'מוחמד, זה טוב', זה מטורף. דיברנו הרבה,
הרבה יותר ממה שתכננתי לדבר במסע הזה, וגם נפתלי חשב כך.
שמעתי אותו משוחח עימה, בינתיים חשבתי על הצניחה החופשית שמצפה
לי, והתחלתי לחשב לאיזו מהירות אגיע רגע לפני המפגש המיוחל
בבטון שירסק לי את כל העצמות. זה היה מחזה לא נעים אני אומר
לכם, ועדיף שלא תדעו לאיזו מהירות הגעתי.
עושים את זה שוב בשירותים של המטוס, לא הייתי ממש מסופק מהפעם
הקודמת, והגעתי משום מה למסקנה שזה בגלל שמה. אמרתי לה שנשחק
משחק, לי יקראו סופרמן ולה לואיס, היא מצחקקת לעצמה ומסכימה.
זו היתה הסצנה המצונזרת היחידה של סופרמן ולואיס, ובזה אני
גאה.
לא אספר לכם את כל השאלות שהיא תחקרה אותי במהלך הטיסה, אך היו
בטוחים שהן עשו לי כאב ראש נוראי. עכשיו אני רואה את העננים
מתחתיי, ועוצם את עיניי בפעם האחרונה.
התעוררתי בנחיתה, ולא מצמצתי מאז עד שעלינו לגג העולם.
נפתלי עומד על הקצה, היא קצת מפוחדת, נשארת מאחור ומחכה. הוא
מסתובב לכיוונה, ולפתע עוברת בו מחשבה מוזרה, שאולי כדאי לו
להישאר איתה, אני מאבד מעט את שיווי המשקל, לא מצליח לחזור
לעצמי, ונפתלי מועד וצולל מטה, כשידיו מושטות לעברי,
אני מרים את ידי ומנופף לעברו לשלום, הייתם צריכים לראות את
פרצופו הנבגד, וחיוכי הבוגדני באותו הרגע, רגע בלתי נשכח.
חמש עשרה שניות בערך לאחר מכן הוא נוחת על האדמה, יותר נכון
להגיד בעצם, שהוא נמעך, נשפך, וחסל לנפתלי. לי אתם יכולים
לקרוא נפתלי עכשיו, לזכרו. |