משהו עיקצץ ברגלה.
היא פקחה עיניים בעצלות, מביטה בשמש השוקעת. שוב עקצוץ,
לעזאזל, מושיטה יד ומעסה את כף רגלה החשופה.
הדשא קיבל גוון של מוות, היא מפנה את ראשה הצידה ומביטה בו
מביט בה.
השתיקה כמעט דוקרת.
הוא שולח יד ללטף את שיערה, אך היא נרתעת, מרימה את גופה
באטיות, מרגישה את העשבים מתנתקים מגבה, ממלמלת עצב לא ברור.
הוא מתגלגל, הבעת ייאוש, מתיישב על ברכיו ומביט בה, בעצב שלה.
היא רק עוצמת את עיניה, מתפללת בלי קול שייעלם,
כמו שרק זרים יודעים...
וכאילו משומקום, הוא שולף את משקפי השמש, מגן על עיניו הגדולות
מכאבה המסנוור, קם באטיות ופותח את פיו - אל תאמר דבר, היא
אומרת בשקט מעיק.
מפנה לו את גבה ומתחילה להתרחק, אולי מוטב כך, ליזום את הסוף
הידוע.
דמעותיה הגדולות נספגות באדמה הצמאה, מחר ינבוט העתיד.