אני מקווה שלא תראו את זה כזלזול בכם כקוראים, אבל אני מרגישה
צורך לספר לכם שאת הרעיון לסיפור הזה הגיתי בעודי מקיאה נמרצות
לאסלה של סבתא שלי. חשוב לי גם שתבינו, שההתעסקות הזאת במיצי
גוף היא מקרית לחלוטין, לא סטייה מיוחדת שפיתחתי. אז זה בתור
הקדמה. בכל מקרה, נחזור לאסלה. אז בעודי מקיאה את נשמתי, עלתה
במוחי השערה שגובלת כמעה בתיאורית קונספירציה- אני חושבת
שהוטלה עלי קללה. כן, באמת. אחרי איזה משהו ממש-ממש רע שעשיתי
בגלגול הקודם או משהו.  ושתבינו, זה לא שאני כזה בנאדם טוב
בחיים הנוכחיים, אבל רבאק, את מה שקיבלתי אפילו צ'ארלס מנסון
לא היה מקבל!  
בקיצור, הסיפור הוא שאני בנאדם בריא. ממש בריא.  כזה שחוטף רק
איזה צינון מסכן או כאב גרון מינורי במקסימום, ואם כבר חטפתי
איזו שפעת רצינית, אז זה קורה רק פעם באיזה 6 שנים. זה בפני
עצמו לא רע בכלל, הבעיה היחידה שלי, זה שכל מחלה, כל חום, או
צינון, או  שעורה בעין וכיוצא באלה, קורה לי תמיד- אבל תמיד!
רק בחופשים.
אז בקיצור, חופש שבועות, היום השני. גיבורת סיפורנו (הי, זו
אני!) מתעוררת עם כאב ראש רצחני, כזה שמטשטש את הראיה וגורם לך
לרצות כדור, אבל לא כזה שבולעים. במאמץ רב היא (כלומר אני. טוב
מעכשיו זה פשוט אני! תחיו עם זה)
מגששת את דרכי לארון התרופות, רק כדי לגלות (במאמץ רב) שנשארה
רק חפיסה אחת של איזה כדור כחול ובלתי מזוהה. שטויות, אמרתי,
מה זה משנה בשביל מה הכדור הזה? מה שהוא לא עושה, בסופו של דבר
זה חייב להגיע למוח, לא?
מה שזה לא היה, זה כבר לא משנה, כי בתוך דקות מספר הוא מצא את
עצמו נפלט במהירות החוצה מגופי הדואב, ביחד עם שאריות
חצי-מעוכלות של שניצל טופו (אני לא יודעת אם אי פעם הזדמן לכם
לצפות במזון שאכלתם יום לפני בכזאת קרבה, באמת חווית חיים).
בכל מקרה, זחלתי בשארית כוחותי לקחת עוד כדור, מפלסת את דרכי
בין ערמות זאטוטים (נו, הבית של סבתא. מקור בלתי נדלה של צורות
חיים שגילן פחות מ-8) לכיוון המטבח, ולאחר שלקחתי עוד אחד
מהכדורים הבלתי מזוהים האלו, חשתי דחף עצבני לשכב. נכנסתי לחדר
הקרוב ביותר והתמוטטתי על אחת המיטות. ט-ע-ו-ת!!! הרגשתי איך
כל הקיבה שלי מתהפכת ומתערבבת יחד עם שאר אברי הפנימיים. איזה
יופי, חשבתי.
איזו הרמוניה. הייתי יכולה לשכב ככה עוד שעות, או לפחות עד
ארוחת צהריים (מה שיהרוג אותי קודם) אבל דחף איום להקיא גרם לי
להזדקף במיטה ו(לנסות)לעמוד. אזרתי אומץ והתחלתי ללכת לכיוון
השירותים, כשפתאום הבנתי שזהו, והתמוטטתי על הרצפה, שני מטר
לפני האסלה הנכספת. העמדה הזו לא הייתה כל כך גרועה אם לא
הייתי נותרת חשופה לעוברים ושבים, הלוא הם כל בני משפחתי
המורחבת, ולהערותיהם הכל-כך חשובות ומועילות (אוי גם לי היה את
זה פעם! איזה סיוט! נכון שאת כל הזמן רוצה להקיא? נכון שאת
הולכת למות? נכון שאת מרגישה כאילו בלעת כדור צמר ספוג בביצה
מקולקלת? נכון שזה מרגיש כאילו זוחלות לך מאות תולעים שמנוניות
בבטן? הא? הא?). הנהנתי בנימוס, מהרהרת בדרכים המקוריות
והאיטיות ביותר לרצוח בנאדם.
סבתא עברה מולי, מביטה בי במבט שכולו רחמים (או שמא קנאה? בתור
פולניה, אני חולקת את הרגש של "מה זאת אומרת רק אתה חולה? מה
איתי?!") ולפתע פניה החלו להתעוות בצורה מעוררת פלצות, וכתמים
צבעוניים החלו להופיע סביב דמותה המשונה. סבתא! הבטתי בה אחוזת
תימהון- למה האוזניים שלך גדולות כל כך?
כעבור שעה מכאיבה מנשוא (או שמא שתי דקות? או לא? אבד לי חוש
הזמן) מצאתי את עצמי מחבקת את האסלה ושרה לעצמי "איזה יום שמח
לי היום".
את שארית הזמן מאז אני מבלה בלחפש אנשים יותר פאתטים ממני.

חג שמח.