רון ואייל מחייכים אלי. מי חשב שרון ואייל אי-פעם יחייכו אלי?
ככה זה כשאת החברה של ארי, כולם מחייכים אלייך. אני וארי
יצאנו מהבר, הוא מושך אותי אחריו. אני מתעטפת בזוהר שהתואר
"חברה של ארי" מקנה לי, בלי ספק פסגת שאיפותיה של כל בחורה עלי
אדמות. לפחות כל מי שאני מכירה. נכנסנו  לג'יפ האדום שלו, הוא
התניע ושאל אם בא לי אולי לבוא אליו, אחר כך הוא יקפיץ אותי
הביתה. בטח, אני עונה, למה לא?
הגענו לדירה שלו, קצת מעופשת. הסתכלתי מסביב, משתדלת להבחין
בכל פרט הכי מזערי, אחרי הכל- זה המקום שארי חי בו.
בואי- הוא משך אותי- אני רוצה שתראי את החדר שלי.
הלכתי אחריו, מהרהרת בנפלאות שסמרטוט יכול לחולל למקום כזה,
ואיזה מזל שאני לא אסטמטית.
נכנסנו לחדר קטן, ממולא רובו במיטה זוגית ובסרחון מחניק של
סיגריות.
שבי לידי, הוא לחש. הרגשת קלסטרופוביה קלה אפפה אותי, לא
הצלחתי לראות דבר בחושך המעיק הזה. לחצתי על המתג שליד המשקוף,
וארי צמצם את עיניו בפתאומיות- "ס'אמק, את מנסה לעוור אותי?
כבי, כבי את זה כבר. ממילא יותר נעים בחושך. בואי, שבי לידי.
יותר קרוב, מה אני ינשוך אותך?"
הוא ליטף את כתפי, והתחיל לנשק לי את הצוואר. לאט לאט הוא
הרכין אותי אחורה, עד שמצאתי את עצמי שכובה על גבי, מהרהרת
לגבי תכיפות החלפת המצעים. הידיים שלו התחילו לטייל במורד
העורף לעבר הוו של החזיה שלי, שהשתחרר תוך שניות.
"ארי..." לחשתי בביישנות מהולה בתקווה ילדותית במקצת "אתה אוהב
אותי?"
בטח- הוא גיחך, פותח במיומנות את רוכסן מכנסי, בטח שאני אוהב
אותך.
מאותו רגע  נהייתי קצת מטושטשת, אולי מהאלכוהול ואולי מהכאב,
ואם הכאב לא היה חזק כל כך, אולי הייתי יכולה להתענג על העובדה
שארי, ארי חושן בכבודו ובעצמו הוא זה שגונח מעלי עכשיו, ושמחר
בבוקר, אנחנו נתעורר ביחד, כשזרועותיו כרוכות סביבי, ונלך יחד
למטבח ונכין קפה, והוא יחייך ויגיד שהוא אוהב אותי, ואז גם אני
אחייך, והוא יסיע אותי הביתה ויתן לי נשיקה ליד הדלת.
פתאום התעוררתי. קפאתי מקור. לקח לי שניה להבין איפה אני, אבל
מבט אחד על החדר הבהיר לי יפה מאד שאני לא בבית. הוא נראה
אפילו יותר גרוע באור יום.
ארון עץ גדול, פתוח, ניצב בצמוד לקיר, ופנים הדלת שלו מכוסה
בגזירות עיתונים של בחורות ערומות. ארי ישן עם הגב אלי, נושם
בכבדות, מכוסה בשמיכה גדולה שבהחלט הייתה יכולה לעזור לשיניים
שלי להפסיק לנקוש. הייתי מהרהרת במשמעות הדבר, אם לא הייתי
נתקפת בבחילה איומה. הבטן שלי התחילה להתכווץ ופתאום שמתי לב
לכאב הראש האיום שדפק לי במוח. הראש שלי החל להסתחרר, ומציאת
השירותים הייתה אחת מהמשימות הקשות ביותר שיכולתי לתאר לעצמי
באותו רגע. הצלחתי, אחרי כמה נסיונות כושלים, להתרומם ולעמוד.
המרחק בין ראשי לכפות הרגליים שלי נראה לי עצום, בלתי נתפס.
התקדמתי כמה צעדים בקושי, ופתאום כל המרחק עד הרצפה התחיל
להצטמצם במהירות עד שנהיה אפסי, ומצאתי את עצמי מתמוטטת בחדר
קטן ומלוכלך, בין אסלה לכיור קטן.
כרעתי ליד האסלה והבטתי פנימה, מתפללת להקיא כבר, להוציא את כל
הגועל נפש החוצה. הרגשתי דביקות מבחילה בין הרגליים. הושטתי יד
ונגעתי בדם שהיה מרוח על הירך שלי, מאיפה זה הגיע? הערב שהיה
כמעט נמחק מזכרוני לחלוטין, אבד אי שם בין ערימות מיצי הקיבה
שפלטתי במרץ לתוך האסלה המלוכלכת במילא. לא זכרתי כמה שתיתי,
אבל גם חמישה ליטר לא הצדיקו את כמויות הגועל נפש שיצאו עכשיו
מהגוף שלי.  התכווצתי בתנועות לא רצוניות, משתעלת ומקיאה
לחילופין.  הרגשתי מלוכלכת, חולה וחסרת אונים, והתחלתי לבכות
בלי שליטה. פתאום שמעתי מבחוץ חריקת קפיצים, ורציתי לצעוק לארי
שכואב לי, שיביא לי כדור או משהו. ניסיתי לדבר והשתנקתי. ארי
נכנס למקלחת, בלי בגדים ועם שיער פרוע. הרמתי אליו מבט מתחנן,
והוא פתח את הברז ושטף פנים במהירות, לא מחזיר לי מבט.
ארי- קראתי לו בלי קול,  מרימה אליו שתי עיניים אדומות,
רטובות. המרחק אל העיניים הכחולות, הקרות של ארי נראה לי
אינסופי.

בטח. בטח שאני אוהב אותך.