בובת חרסינה יושבת לה ללא מעש על המדף העליון בחדר קטן.
כה יפה היא אותה הבובה.עיני חתול גדולות בגוון תכלת כחול לה
יש, בוהקות וזוהרות, שכל המסתכל עליהן נשבה בעומקן ובחדירותן.
שפתיי אלה לה יש, מלאות ואדמומיות. גוון עורה בהיר וחלק,
המתנגד עם שער ראשה השחור והמתולתל. וגופה הינו גוף של דמות
אלוהית.
כל המתבונן בה מרחוק חושב כי מושלמת היא להפליא, שבמלאכית הוא
מתבונן. יופיה כובש כל מבט, ונראה כי כל הטוב והאושר מציפים
אותה.
אולם, אותה בובת חרסינה, שברירית ועדינה, יושבת לבדה בקצה המדף
העליון בחדר קטן. היא יושבת לבדה, בודדה. נרתעת מכל תזוזה שמה
שלא יחשבו עוד כי יפה היא כאלה, ופוחדת היא להזיל דמעה שמה
תחשוף את חולשתה. יודעת כי כולם חושבים כי כה מושלמת היא, אבל
למעשה היא כה קטנה וכה שברירית. ובגלל זה היא יושבת על המדף
העליון בחדר קטן, לבל משהו יראה אותה מקרוב, ויחשוף את סודה,
כי לא מושלמת היא ולא אלה, אלא בובת חרסינה שפוחדת לחשוף את
חולשותיה ולהתנפץ, להיפגע.