היא

דמותה השתקפה החלון הפונה אל הרחוב הסואן, השקט בחדר התנגש עם
המולת הרחוב.
אנשים שעברו ברחוב, נחפזים בהילוכם, לא הבחינו בפניה החיוורות
ובדמעה הקטנה הזולגת לאיטה על לחיה הצחורה. עצב בצורתו הגולמית
היה מה שהרגישה באותו הרגע.
היא קמה לאט ובהחלטיות, נעלה ברישול נעליה ויצאה לכיוון ביתו.
בדרך לא חשבה על כלום, ריק מחשבתי, היא לא חשבה על מה שעשה לה
ולא חשבה מה היא עומדת לעשות כשתגיע.
היא פתחה את הדלת בשקט, צעדה לכיוון הסלון והתיישבה בספה
האדומה שהיא כ"כ מכירה ואוהבת.
היא החלה סוקרת במבטה את החדר, חדר שהכירה בו כל פינה, הכל היה
מסודר במקום. הדבר היחיד שבלט בזרותו היה מסור חשמלי גדול שאת
ייעודו לא הצליחה לנחש, הוא היה מונח לו שעון על הקיר.
הדלת נפתחה, צעדים מוכרים והנה הוא עומד מולה. ללא מילות ברכה
או קללה, קמה מהספה האדומה ניגשה ואחזה במסור, היא לא הרגישה
את כובד משקלו, כאילו היה זה אדם אחר האוחז במסור. היא הפעילה
אותו ולא שמעה את מנועו הרועש. בלי מחשבה נוספת כשהיא מסתכלת
לו בעיניים העבירה אותו בתוכו, שירגיש איך זה שחודרים אליו.
כשכולה מכוסה בדמו העיפה מבט נוסף אחד ויצאה בשקט כשהיא שוכחת
לסגור אחריה את הדלת.
מוזר שהוא לא צעק חשבה לעצמה, דווקא היה לו מבט אוהב בעיניים.
היה לנו טוב יחד אפילו נפלא, חבל שזה נגמר ככה.  

הוא

אני שוכב על הארץ, קילוחי דם זורמים מהאזור התחתון של הבטן.
אני נשאר אדיש למצב, מנסה להחזיק את חלקי הפנמיים בפנים.
זאת הדרך להתמודד עם מצבים כאלה אני אומר לעצמי, קור רוח.
הכאב די מעומעם, אני לא מרגיש את הרגלים.
הבת זונה עשתה עבודה טובה, שאני אסבול, יכלה לגמור את זה
ברגע.
אולי רצתה שאחשוב עליה עוד כמה רגעים לפני שאני מחזיר את
נשמתי לבורא (או לבורא בנקבה ע"פ תפיסתה).
אין לי מה לבוא עליה בטענות שרצתה שאמות, מגיע לי, אבל למה ככה
לסבול, זה כבר מוגזם.
אני מתחיל להריץ בראש את כל העניין מהתחלה, מנסה להבין אולי
היה משהו שיכולתי לעשות כדי למנוע ממנה את ההתפרצות.
מתחיל להיות לי קצת קר.
בטח יכתבו שזה רצח על רקע רומנטי, היא תטען לאי שפיות זמנית
ותמשיך את חייה.
טוב שכך, אני לא נוטר לה טינה, מספיק סבלה המסכנה.
כמה יפה ועדינה, כ"כ עדינה שאי אפשר להאמין איך לקחה את המסור
החשמלי וסתם ככה במבט שלא אכפת העבירה אותו בקרבי.
גם שהייתה כולה מכוסה בדם שלי המשיכה להקסים אותי עם העיניים
היפות שלה. היא נשארה מלכותית ואצילית ולמרות ההפתעה מהכאב
התחשק לי לנשק לה את העיניים.
היא לא אמרה כלום פשוט הניחה את המסור בצד, יצאה והשאירה את
הדלת פתוחה. אולי זה כדי שיהיה לי סיכוי לצאת ולבקש עזרה.
עכשיו זה מאוחר מידי, אני לא ממש יכול לזוז.
כמה טוב היה לנו ביחד פשוט מושלם.
חבל שזה נגמר ככה.