בוקובסקי.
כן, אני יודע, הנדוש שבנושאים. כל הגימנזיסטיות המיוחמות של
האתר הזה ושל כל האינטרנט המחורבן, נושאות את שמו לשווא. אבל,
בכל זאת, בוקובסקי.
קראתי עכשיו את "הוליווד" שלו. יש לי עוד ספרים שאני אמור
לקרוא. שיעורי בית שנתתי לעצמי, לחודש לפחות. כולם ממתינים לי
ואת זה קניתי ובלעתי באחת. הוא מספר שם איך כתב פעם תסריט לסרט
על עצמו ועל אהובתו השיכורה מלפני זמן רב. מלפני זמן רב אפילו
ביחס לזמן בו נכתב התסריט.
ויש שם סצינה אחת שבה היא רצה, מטורפת ונואשת, במעלה איזו
גבעה, כדי לגנוב קלחי תירס. ואני קראתי וחשבתי: הרי זה מרגש,
בעצם. קטע רגשני של בוקובסקי. כלומר: אם זו האמת, כמובן. אבל,
יש לי תחושה שזו באמת האמת. לא יודע למה. כמעט כל מה שהוא כתב
היה אוטוביוגרפי, הרי.
האישה הזו מתה שלושים שנה קודם לכן, משתיית יתר. ובכל זאת,
בתסריט הזה, בסצנה הזו, הוא מנציח אותה, כפי שהייתה. סקסית
ומתחילה לבלות ושתויה ופרועה וטרופת-דעת. היא שתתה כמות עצומה
של יין, עשרה או חמשה עשר בקבוקים, ואושפזה בבית החולים. והוא
בא לשם, "להזיז לה את השערות מהעיניים, להרטיב לה את השפתיים.
דברים כאלה". זה האיש אשר על פי עדות עצמו חלם והשתוקק כל הזמן
להיות רשע כמו שצריך.
ט.ס אליוט, המשורר הדגול מדי, בא מאמריקה לאנגליה ונשא שם אישה
ממעמד גבוה מאד, אבל משוגעת. היא גרפה אותו עמה אל הפסגות
החברתיות המבוקשות ואז אושפזה בכפיה, בצו בית משפט. ומרגע
שאושפזה ועד יום מותה הוא, אליוט, לא ביקר אותה מעולם. אולי
היה רגיש מדי למחזות כאלה, בית משוגעים. נשמה עדינה. בוקובסקי
לא היה מספיק רגיש ולכן הלך לבקר את האישה המופרעת
והאלכוהוליסטית שלו. והיא הצליחה לזהות אותו, שלוש שעות לפני
שמתה. ושלושים שנה אחר-כך הוא פשוט הנציח אותה. כל מי שיקרא את
הספר, או יראה את הסרט, ידע שפעם הייתה מישהי כזאת. מישהי אשר,
כפי שהוא אומר, הייתה האדם היחיד אשר חלק עמו, עם בוקובסקי, את
הבוז העמוק שחש כלפי המין האנושי.
אז קראתי סיפור אהבה, אם כך. מרצוני החופשי. סיפור אהבה אמתי.
זהו.