כתבתי את זה, נראה לי, בכיתה ט' בערך...
זה סתם היה על מה שאני עוברת... אני בטוחה שבערך כולכם עברתם
את כל זה...


חברי ילדות
כבר לא קיימים,
הם נאבדו בין השיחים
או שפרחו לפרחים,

אבא ואמא, או יותר נכון - שני שוטרים,
מזהירים אותי מאלכוהול, סיגריות וסמים,
הם אומרים שזה שורף לי את תאי המוח,
הם טוענים שזה שואף לי את הכוח
ואז הם מתחילים עם סקס בטוח
ועם כל זה, הם לא מקשיבים לתשובותיי.

פזמון: תסמכו עליי, תסמכו על מה שאני אומרת,
       תסמכו עליי, ותדעו שעליי אני שומרת,
       תסמכו על הילדה הקטנה שגידלתם,
       אך תדעו שהילדה הזאת, התמימה הזאת,
       קצת יותר גדולה...

כשאתם שואלים אותי משהו
ואני נשבעת לכם שלא,
תנסו קצת לסמוך על תשובותיי.
אם אתם כל כך בטוחים שאני כן,
אז למה אתם טורחים לשאול?

על תדפקו לי את יום חמישי,
על איזה סו-קולד-רייב שיש ביום שישי.
תדעו שבמסיבה הזאת אני בטוחה,
למה אני תמיד היחידה?
אז תדעו שאני מוגנת!
מוגנת כמו ילדה קטנה...

פזמון...

אז אולי אתם תמיד אומרים לי
שאני תמיד אשאר אותה ילדה עם קוקיות,
אבל מאז הכל השתנה,
בבקשה, תבינו אותי :))