"שים עניבה, תתלבש יפה, תבוא כמו בן-אדם"  אמר לי צ'ומפי. "עם
כל הכבוד, אני חושב שצריך להיות לי נוח" אמרתי. "כולם ילבשו
עניבות, תראה קצת כבוד" השיב צ'ומפי בעקשנות לא ברורה. "אני
לא!, וחוץ מזה אני לא חושב שהיא תשים לב אם אני לובש עניבה או
לא." השבתי בציניות מרירה.

צ'ומפי, חברי מזה כ 8-9 שנים, כשמו כן הוא, בחור די קליל, לא
לוקח דברים ברצינות רבה מדי, לא לוקח ללב, ולא דופק חשבון, ספק
חסר טאקט.
הוא לובש בדר"כ שרוואלים ו טי-שרטים מתקופת הצבא, ופתאום הוא
מפציר בי ברצינות ובנחישות שלא ידעתי שיש בו, ללבוש חליפה,
עניבה, לתת כבוד.
בכלל הייתי משועשע מהרעיון שאני מקבל הרצאה על הליכות וצורת
התנהגות מבחור בשם צ'ומפי.
טוב, כנראה שהמעמד היה קצת כבד בשבילו, למען האמת בשביל כולנו,
כל החברים הקרובים. לא כל יום אומרים שלום לאחת משלנו.
כבר מתקופת טרום הגיוס, התחלנו לדבר על האפשרות שגם לנו זה
יכול לקרות ובגלל שזה היה נראה רחוק מאיתנו, לא התייחסנו לזה
ברצינות יתרה, נהגנו להתלוצץ, ואפילו להמר מי מאיתנו יהיה
הראשון ללכת, ומתי.
למרות הצחוק, אותי, ואני בטוח שגם את רוב חבריי, בסתר ליבינו
קצת חששנו ממה שבסופו של דבר הוא בלתי נמנע.
את שנות הצבא עברנו בשלום ובקלות יחסית, כך גם חלפו להם עוד
שלוש-ארבע שנים במהירות מטאורית - אוניברסיטה, טיולים, עבודה
וקריירה, לא מסתכלים ימינה ושמאלה, רצים על מחוגי הזמן בריצת
עמוק מטורפת.
רצנו מהר, אבל בסוף זה השיג גם אותנו, יותר נכון לומר אחת
מאיתנו.
היום זה היום  וזה פגע בנו כרעם ביום בהיר. נכון שהתחזית הייתה
רועמת וגשומה, כבר תקופה מסויימת, אבל סירבנו להאמין ולהתכונן
עד שזה בא ופגע בנו ישירות.

"למה אתה בלי עניבה?" אמר לי שי המעונב .
"אל תתחיל איתי גם אתה". השבתי בעודי מתחיל להתחרט על הרגע
שהחלטנו כל החברים להפגש וליסוע ביחד, למרות שזה התבקש והיה
חשוב שנגיע כולנו יחד, מלוכדים, ממש כמו פעם. כולם פחות אחת.

איחרנו קלות, והגענו דקות ספורות לאחר תחילת הטקס.
התווכחנו בינינו על איך  ודרך איפה היינו צריכים ליסוע, כל אחד
מנסה להסיר את כתם האיחור מעצמו כשניכנסנו לחדר וראינו אותה.
היא ניצבה שם בקצה החדר, ממש כמו בובה בחלון ראווה, איפור
לפניה, עיניה פקוחות לרווחה, אך לא נראה היה שידעה מה מתחולל
סביבה.
מעניין, זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה מאופרת, הרהרתי
לעצמי.
נראה היה לי שעינינו נפגשו לרגע, זיעה קרה וצמרמורת כיסו את
גופי למשך דקה ארוכה, כל מה שיכולתי לחשוב הוא אם יכול להיות
מצב שהיא כן שמה לב לזה שאני ללא עניבה. מחשבה שנגדה כל חוק
והגיון בריא. מבוכה ותחושת חרטה שטפו אותי ברגע, כאילו כל
העולם סבב סביב העניבה שאין לי.
הבטתי שוב לעברה, מתחנן שעינינו לא ייפגשו שנית, והבחנתי במספר
אנשים שעמדו שם לצידה.
זיהיתי את אבא שלה שנראה די מאופק, ואת אמא שלה שלא הפסיקה
לבכות, את הרב שהיה באמצע הדרשה שמעתי כבר מהחנייה.
קול של זכוכית מתנפצת בקע מכף רגלו של מי שעד עכשיו היה חבר
שלה וכשהתעמעם הפך לבעלה.

זהו זה, זה סופי, החתונה הראשונה שלנו בחבר'ה, אחת משלנו.
מהיום היא אישה נשואה כדת וכדין בישראל.
ממחר החברים והמסיבות יוחלפו בילדים ובמשכנתאות, בגדי המעצבים
והמסעדות יועתקו לשילב ולקוסמוס.
שתיים וחצי מילים מפיו של בחור מזוקן וכוס שבורה, הספיקו בשביל
להפוך ולשנות את כל מה שהכרנו עד היום ולסלול דרך חדשה,
ובחמישים אחוז מהכוסות, גם למוצלחת יותר.
אז הגיע הזמן להפרד, כי לכל דרך חדשה, קדמה פרידה מהישנה.
מהיום זה כבר לא נושא לצחוק והימורים לא חוקיים, אלא נושא
שצריך לקחת ברצינות ובכובד ראש.
היום זה היום שזה נחשף באופן רשמי לתודעה שלנו.
ממחר צלילי החתונה יהדהדו באוזנינו קרובים מתמיד.