|
כה צפיתי ליום והגיע
אך מדוע בוכה בי הלב?
מי הפך את שמחת פגישתנו
לעצבון הפרידה הנוקב?
כך כתבה רחל
כך היא הביעה את רגשותיה
כל כך פסימית בשיריה
וכל כך אמיתית
ותוך כדיי קריאת שיריה
היה אפשר להבין
להרגיש
מה סך הכל
היא רצתה בחייה
ילד קטן שחור תלתלים ונבון
לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן
כל כך רצתה לאהוב
כל כך רצתה לתת
והיה לה כל כך הרבה...
אבל אף אחד לא שמע אף אחד לא ידע
עד כמה היא נזקקה לאהבה
ואני משתוקקת לאהבה
וכל כך רוצה
ואני מאוד מקווה שאולי
זה יקרה באחד מין הימים
שאצליח להגשים את מה שהיא
כבר לא יכלה
התשמע קולי רחוקי שלי
התשמע קולי לקול זעקתי |
|
|
בן לאדן, מה
לעשות, יוצר
אצלי הרבה יותר
אמפתייה מאשר
ג'ורג' בוש
הקטן. תודו שגם
אצלכם.
ככה זה עם
תימנים.
אחד בוש ונכלם |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.