מתחת לכפות רגליי משטח סלע חלקלק. מפל חרישי צונח מגובה רב
ומימיו הקרירים אופפים את גופי, נוטפים משערי הפזור אל חזי
ומתניי ושוטפים במורד ברכיי בזרימתם השקטה אל בריכה נסתרת.
עיניים רבות ננעצות בי מכל העברים אך הן נסתרות ממני בשל
הרסיסים העוטפים אותי כאד סמיך. אלף אצבעות מלטפות את גופי,
מעבירות בי רטט ענוג המתפשט למן תנוכי אזניי, דרך פטמותיי
הסומרות ועד בהונותיי הטובלים במים, שרק אוושתם נשמעת עכשיו.
התעוררתי פתאום. קול המיה קלה של רוח ליל קיצית הגיע אליי
מכיוונו של החלון הפתוח. הזדקפתי למחצה, מרפקי שעון על הכרית
וגופי אחוז עדיין ברטט ההוא, חלחלה מתוקה הספוגה בדמי וזורמת
בעורקיי.
מה השעה? איזה יום היום?
פנס רחוב זרק אור חוור על פרחי הגרניום המלבלבים על אדן חלוני
והשתקפות של זוהר אדמדם כמו נהרה מהם אליי. לפי רחשי החוץ, או
מוטב לומר דומייתם, נראה כי לפחות שעה תמימה חסרה לעלות השחר,
שחרו של יום ג'. פעמיים כי טוב.
בכל יום ג' אחרי הצהריים מסיע אורן את מייקי שלנו לקליניקה של
ד"ר ברק אלכסנדר. נו טוב, קליניקה אינה המלה המדוייקת לתיאור
דירה צנועה למדי ברעננה, שחדריה הוסבו לחדרי מפגש וטיפול, אותם
חולקים שלושה פסיכולוגים. בעצם, המחשבה על ברק בתור "דוקטור
אלכסנדר", גם היא מעוררת מין חיוך ספקני. אלמלא ידעתי את גילו
האמיתי ואת מצבו המשפחתי, הייתי נותנת לו בקושי עשרים ותשע,
שלושים; בחור שזה לא מכבר הניח בבוידעם את תרמיל המסעות שלו.
הרבה המלצות קיבלנו עליו, בתור מומחה לעבודה עם ילדים ונוער.
מייקי שב ממנו תמיד בעיניים נוצצות. "ברק אמר לי היום שצבים
חיים 100 שנים, לפחות", הוא מודיע, "ושיחקנו בצוללות. פעם אחת
אני ניצחתי"
- "וזהו?"
- "לא, מה פתאום. גם הוא ניצח אותי. שלוש פעמים".
ברק מלמד את הבן שלנו שבחיים צריך להתאמץ בשביל להשיג, וגם אם
מפסידים זה איננו סוף המשחק. ומה אני יודעת על ניצחונות
והפסדים? לפעמים נדמה לי שכל החיים שלי הם חלק ממשחק שמישהו
משחק שם למעלה. משחק שאני בעצמי לא כל כך מבינה את הכללים שלו,
ואולי גם לא צריכה להבין. מצד שני, ישנו אורן שמבלה ימים
ולילות בבועת ההייטק שלו, ובעניין של כללים נדמה לו שהוא מבין
מצויין. לדעתו, כל החיים זה פלט מחשב אחד ארוך של תרשימי
זרימה.
טוב, הגזמתי קצת בקשר לאורן. הוא לא כזה מתוכנת. בשנה האחרונה,
על כל פנים, נדמה לי שהוא מתחיל להתעייף. מין מרמור של החמצה
עולה בו. אולי זה בגלל המשבר הגלובלי בענף, אולי זה בגלל מה
שהוא רואה כשהוא מתבונן במראה ואולי... אני באמת לא יודעת.
הייתי רוצה שנדבר יותר, אבל זה לא קורה. בכל אופן, לא כפי שאני
הייתי רוצה.
לי, לפחות, יש אינטואיציה טובה. זה לא שמייקי נראה לי חריג או
משהו. יחסית לחברים שלו הוא אפילו במצב לא רע. אבל אני מוטרדת
בעיקר משאלות של מותר ואסור. בגיל שתים-עשרה וחצי, אם לא נשים
גבולות, אחר כך יהיה קשה לתקן.
דיברנו על זה כמובן, אורן ואני. דיברנו... כלומר אני דיברתי
ואורן הנהן. אני התלבטתי בקול רם ואורן המהם. אורן לא אדיש.
אני יודעת שלא. אבל הוא טוען שהכל הרבה יותר פשוט; ילד בגיל
הזה זקוק למסגרת ברורה, ואילו אני משדרת למייקי מסרים
מבלבלים.
ייתכן שהוא צודק. אולי באמת העניין כולו נובע מחרדות יתר שלי.
אבל מישהו בכל זאת צריך להניע את הגלגלים בבית הזה. אז בסוף
תחושות הבטן שלי נצחו את ההיגיון הדיגיטלי של אורן.
ואולי מה שבאמת הכריע בעד התחלת הטיפול של מייקי היה קולו של
ברק, כששמעתי אותו בפעם הראשונה בטלפון: "תשמעי גברת נכבדה, אם
את מחפשת מישהו שיעשה פסיכואנליזה לבן שלך ובהזדמנות זו יפתור
את התסביכים של אימא שלו, אז את יכולה לשכוח ממני".
יש לו בריטון סמכותי . מרוב תדהמה נאלמתי לכמה רגעים, והוא פרץ
בצחוק מצלצל.
- "אני שומע שבלעת שם את הלשון", קולו היה עתה רך, כאילו באמת
חש צורך לפייסני, "סליחה, לא התכוונתי להבהיל, כמובן. אני מציע
שניפגש ונראה מה עושים. יש לכם יום שאתם מעדיפים?
- "יום ג', אני חושבת, אם זה בסדר מצדך"
זה היה בסדר גמור, וככה זה נשאר.
גם לאורן זה בסדר, פעם בשבוע. לא אכפת לו לשבת כשעה בחדר
ההמתנה ולעלעל ב"נישונל ג'יאוגרפיק". אחר כך הוא ומייקי חוטפים
משהו בדוכן של "פיצה האט" ולפעמים אפילו קופצים לבאולינג ל"שעת
איכות של אב ובנו", ככה הוא קורא לזה, ונראה כמו אחד שמצפה
לצל"ש, או לפחות לאיזו מחמאה קטנה. אחת לחודשיים או שלושה אנו
נפגשים, עם או בלי מייקי, כדי לדבר על הטיפול ועל מה שקורה
בבית ובבית הספר.
ברק מקבל אותנו בלחיצת יד. הוא גבוה ממני בראש, וגופו נראה
שחוח מעט, כאילו משתדל לצמצם עצמו אל מול האנשים שסביבו. יש לו
כף יד גדולה, חמה ומוצקה, ואני חשה את מגעו זורם אליי דרך
הזרוע וממלא לי את בית החזה בתחושת חמימות מהולה במבוכה קלה.
המבוכה גורמת לי להרבות בדיבור וה"סמול טוק" שלי אינו חדל, אלא
רק כשברק מכחכח בגרונו: "אוקיי חברות וחברים, התכנסנו כאן
היום..."
שני גברים תוקעים בי מבט משועשע או כך נדמה לי. מה הוא חושב
עלי, מטומטמת שכמותי? תשתקי עכשיו.
- "מייקי לא עושה אצלי חיים קלים", אומר ברק, "אבל גם אני מזיע
פה לא מעט. לפעמים הוא מצליח לתמרן אותי ככה, שאני כמעט מרים
ידיים, אבל רק כמעט. אין לכם בכלל מה לדאוג. יש לבחור הזה הרבה
יותר כוחות ממה שאתם חושבים." אני משחררת אנחת רווחה שנכלאה
בחזי ומעיפה מבט אל אורן. אורן מרוכז בפניו של ברק.
- "עכשיו אורן, ברשותך, הייתי רוצה להחליף עם אשתך משפט או
שניים". ברק רוכן לעברי כצופן סוד. פניו סמוכים אלי מאד. צבע
עיניו כחול אפל, ספק אפור כהה, כעין הפלדה הקרה. אם איני מסיטה
את ראשי מפני מבטו אני מסוגלת להבחין בניצוץ הלח באישוניו,
ואלה משיבים אלי את השתקפות אורה של מנורת השולחן הניצבת לידי.
פניו גלויים ורחבים. שערו שחור ורך, ומסורק לאחור בקפדנות
נערית מרושלת. גוון עורו בהיר אך שזוף קלות. מצחו הגבוה מעוטר
בחריצים דקים המשווים לו ארשת של ריכוז ונינוחות גם יחד.
- "הייתי רוצה לשתף אותך בהתרשמות שלי מהדברים שהבן שלך מספר
על אימא שלו. כמובן שקיבלתי את רשותו. האם את מעוניינת לשמוע?"
כאילו יש לי ברירה אחרת. הוא יודע היטב את מלאכתו, אך שוב ושוב
תופס אותי מופתעת. למראה ההלם על פניי מתקשתות עיניו לחיוך
מרגיע. קמטים דקיקים נפרשים מקצות עיניו, כמניפות דלתא עדינות
הנבלעות ברקותיו המחוטבות.
אני תוהה האם הוא מודע גם לקסם שנוכחותו מהלכת על נשים. הייתכן
שזו רק אני?
יום אחד פגשתי בו מוליך עגלה עמוסה בין המדפים ועינו נתונה בדף
גדוש וצפוף בכתב יד, כמו אחד מאלה שאני נוהגת לרשום לאורן טרם
שהוא נוסע בגפו לקנייה השבועית ב"היפרשוק". "אז מה, גם אתה
עורך קניות כאחד האדם", ניסיתי לשוות לקולי נימה של לצון
ושלחתי אליו חיוך שהכיל יותר מקורטוב של פתיעה והתרגשות.
קיוויתי שישאל אותי איזו שעועית עדיפה לחמין של שבת, למשל, או
איפה אפשר למצוא "אולוויז אולטרה פלוס" באריזה חסכונית.
קיוויתי שפניו יעטו אדמומית קלה, ואני אדריך אותו אל מחוז חפצו
בנדיבות מאופקת, אך הוא רק צחק ואמר "אה, תעזבי, אני סתם בעל
ממוצע וממושמע".
הנה הוא... בעל ממוצע ובטח גם אב למופת, מנווט סירת גומי על
נהר הירדן. בנו ובתו חובקים את ברכיו, וזרועותיו השריריות
מתמרנות עם המשוט שמאלה וימינה; הנה הוא מאזין לקונצ'רטו של
מנדלסון בסינמאטק. עיניו נעצמות בעת שהכנר הראשי פוצח בקטע
הוירטואוזי של האלגרו מולטו ויואצ'ה, ידו השמאלית מגששת ברכות
אחר כתף אשתו בשעה שימינה מחליקה על ירכו.
הו, נו באמת... אשה משועממת. תתעוררי מהפנטזיות שלך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.