לאחר שרבנו מי ישב ליד החלון ומי יידפק באמצע ולאחר ששכנעתי
אותם שבאמצע רואים הכי טוב, כי רואים את הדרך דרך חלון הנהג,
התחלנו לנסוע לכיוון בית הספר. היינו אז בכיתה אלף ואמא של בן
התנדבה להסיע אותנו לכיתה בבקרים. באמצע הנסיעה היא שאלה אותנו
אם אנחנו רוצים לראות איך היא נוהגת בלי ידיים וכמובן שאמרנו
לה שכן! זה היה הדבר הכי מופלא שראיתי באותם ימים, מדי בוקר,
אמא של בן הסיטה את ידיה מהגה המכונית והמכונית המשיכה לנסוע
כאילו לא קרה כלום! לפעמים היא אפילו מחאה כפיים ושמה ידיים על
הראש, כולנו התפעלנו ובקשנו לראות שוב את הטריק הזה, זה היה
מדהים! לא הבנתי איך היא עושה את הקסם הזה, הייתי בטוח, באותם
ימים, שמה שמניע את המכונית קדימה זה הסטה קלה של ההגה ימינה
ושמאלה חלופות, לא ידעתי שיש לה שם דוושה, לא תיארתי לעצמי
שדרושה כאן עבודת רגליים. עכשיו אני יודע ואני מגחך לעיתים
מהזיכרון הזה כשמשהו מזכיר לי את ה"טריק" הזה.
וואו! איך הוא זרק את הספר על הרצפה?! שאלתי את עצמי לאחר שרון
זרק את הספר של בראשית על הרצפה, מילא המחברת והקלמר, אבל הוא
גם זרק את ספר הקודש! לא האמנתי כשראיתי את רון מרים את הספר
הקדוש כמו את שאר הספרים, בלי לתת נשיקה, בלי לבקש סליחה. איך
אלוהים לא העניש אותו עדיין? שאלתי אחרי שעה. לא הבנתי איך
המקרה הזה עבר בשתיקה מוחלטת. היום אני מבין את כוחותיו של האל
ואני כבר לא מצפה שירד חץ משמיים כשמישהו זורק ספר תנ"ך.
במה הם עסוקים לעזאזל? איך אפשר להתעניין בזה? ההורים שלי, כמו
שאר המבוגרים, לא היו ברורים לי פעם, נראה לי היה שהם מנסים
לשחק אותה מבוגרים, אבל שולחן?! לעזאזל, למי אכפת איזה שולחן
לקנות?! הולכים וקונים מכוניות על שלט, פלימובייל, ממתקים,
צעצוע חדש וכו', אבל למה לעשות סיפור משולחן? זה לא באמת חשוב
איך הוא יראה, גם השולחן וגם דירה. אני לא עושה כזה סיפור
ממכונית על שלט. והסרט הזה, לעזאזל, איך הוא יכול לעניין
אותם?! הוא כל כך משעמם! הם סתם משחקים אותה רואים אותו, אבל
בפנים, הוא משעמם גם אותם! אין בו שום עניין, אין פעולה, אין
ציורים אפילו אין גיבור, והוא כל כך שקט, אין צעקות אפילו, רק
אנשים זקנים מדברים. על מה אפשר לדבר כל כך הרבה? אבל עכשיו גם
אני רואה את אותם סרטים וסדרות, וגם אני עושה סיפור מקניית
מנורה חדשה לחדר או מתליית תמונות. עכשיו זה ברור, הם לא שיחקו
אותה, הם לא עשו כאילו, הם פשוט מבוגרים... בוגרים יותר.
האהבה הזו... איך אפשר ליפול כל כך חזק?! היא בסך הכל בחורה...
החיים האלו... איך הם קורים? מי מניע אותם? יצור מדבר, הולך,
חושב ומרגיש, וואו! מי יכול ליצור דבר שכזה? אני שואל ואין לי
תשובה, אבל כמו שכבר הורגלתי בילדותי... התשובה תגיע עם הזמן.
מתי אני אכנס לתקופה הזו שבה הכל יהיה לי ברור? שהכל יראה לי
טריק עלוב שהצליח לעבוד עלי כי היה חסר לי עוד טיפה של מידע?
מתי האנושות תדע? מתי נבין ולא נתפלא על הקסם? מתי זה לא יראה
כקסם? כמו לנסוע בלי ידיים על ההגה, זה לא היה קסם על טבעי, זה
היה טריק שמחוסר ידע לא הבנתי. אז עכשיו אני יודע מה מעניין
בסרט לא מצוייר וברור לי מדוע אלוהים לא שלח את זעמו על רון
כשהפיל לו את הספר, אבל מתי נדע איך אנחנו קיימים ואת הסיבה
לקיומנו, מתי נבין את הרגש המוזר הזה שנופל עלינו ללא הכנה ולא
עוזב אותנו אפילו כשאנחנו מתחננים בפניו? תהיה תקופה כזו?
מתישהו לא נתייחס לזה כאל קסם? כאל לא נודע? פשוט נבין ונצחק,
נצחק על איך שלא ידענו קודם, פעם. ואני אכתוב על זה קטע:
"...פעם כשהייתי נער, לא הבנתי מה אנחנו עושים פה, לא הבנתי מי
ברא אותנו, לא הבנתי מה עומד מאחוריי רגש האהבה. לא אני ולא
עוד שש מיליארד איש ידעו את התשובות. עכשיו אני כבר יודע,
עכשיו ברור לי ש..." מתישהו נדבר על זה, על הטריק הזה, איך
עבדו עלינו! איך לא שמנו לב? איך לא ידענו? וזה יראה כל כך
פשוט, כל כך ברור, ממש נכעס על עצמנו שלא שמנו לב לזה... ואז
מה יהיה המכשול הבא? אחרי שנדע את מטרת החיים, מה נרצה לדעת
הלאה? למה הפעם נתייחס כאל קסם? איזה טריק תורן יפליא אותנו
אז? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.