אני מביט אל עבר הרחוב האפור, חולף על פנינו במהירות, ונזכר;
אני זוכר כל פעם ופעם בה הלכתי כאן, באיזה שעה ביום, מאילו
סיבות, באיזה תאריך, ומה היה מזג האוויר. כשאני רואה את כל
האנשים, הולכים לאיטם בזרם אחיד ובלתי פוסק, אני זוכר מתי
ראיתי אותם, גם אם רק עברו לידי, ואיך הם הביטו בי אם בכלל,
ומה הם לבשו. הם מסתכלים עלינו חולפים לצידם, ולו לרגע אחד אני
זוכה להביט לאחדים מהם בעיניים. הנה גברת זקנה שנפלה ושברה את
הירך, אני זוכר אותה צועקת מכאב. הנה בחורה צעירה שבכתה על שפת
המדרכה בשעת לילה מאוחרת, אני זוכר אותה מתייפחת, את הפנים שלה
אדומות ומכוערות. הנה גבר פוסע עם אשתו והילדים שלהם, אני זוכר
אותו יושב בבית קפה עם מישהי אחרת, מחזיק איתה ידיים, מנסה
להתחבא מהעולם. לפעמים אני חושב שזה לא הוגן, היכולת הזו,
העובדה שאני זוכר אותם אבל הם לא יזכרו אותי. אבל דווקא בגלל
שהם נותרים בי, דווקא בגלל שאני זוכר כל אחד ואחד מהם, הכל
הופך לחסר משמעות, לסתמי. הם לא אנשים מבחינתי. הם זיכרון, ולא
יותר.
במהלך חיים של אדם, יש אינספור רגעים שהוא רוצה, ולפעמים צריך,
לשכוח. חלקם נותרים איתנו תמיד, חלקם נעלמים ומתמזגים בערפל של
החיים. חלקם כואבים כל כך, עד שאנו מדחיקים אותם הלאה, כי
אנחנו לא מסוגלים להתמודד. אבל לאדם שלא מסוגל לשכוח אין את
הפריבילגיה הזו. אנשים אומרים לי שזו יכולת. מתנה. אבל זו לא.
וכמה שאני מנסה להילחם בהם, הם נותרים איתי.
השוטר מושך את תשומת הלב שלי, ואני מחזיר את המבט המזוגג שלי
מהחלון לעברו. "אנחנו כבר מגיעים", הוא אומר. אני מהנהן, אבל
הוא כבר החזיר את המבט שלו לעבר הכביש. ברדיו מתנגן שיר קליט
ומטופש ששמעתי יותר מדי פעמים, אך הוא בקושי מכסה את יללת
הסירנה. אני מביט לעבר השוטר הצעיר, לצורה בה הוא מחזיק את
ההגה. הוא טירון, אני חושב. הוא רציני מדי. ואני לא זוכר
שראיתי אותו בתחנה.
כבר עברה שנה? אני שואל את עצמי.
לפעמים אני מרגיש שלא אני שולט בגוף שלי, שמישהו אחר מכוון את
הפעולות שלי. האוויר הקר יוצא ממני בנשיפה ארוכה, הראש שלי
חוזר בלי משים לעבר החלון, העיניים שלי תועות שוב ללא מטרה או
כיוון אל עבר האפור של הרחוב. אני מחליט לעצום אותן. לפעמים זה
מה שאני עושה בניסיון להתנתק. כשאני מנסה להתרכז, הזיכרונות
שמציפים מכל עבר עלולים להיות הסחת דעת בלתי נסבלת. אבל לעצום
את העיניים לא תמיד עובד. לפעמים דווקא כשהעיניים שלי עצומות
עולים כל אותם רגעים שהייתי מעדיף לשכוח. אני נזכר בפנים
השלוות שלה, במבט חסר החיים.
אני עייף, יותר מבדרך כלל, ומעדיף לשקוע בשינה נטולת חלומות
מאשר להיות ער. עברה שנה שלמה, ורק עכשיו חזרתי לעבוד. ומהרגע
שחזרתי, לפני שלושה ימים, זו הפעם הרביעית שהוזעקתי. האם היה
משהו שהייתי יכול לעשות? אני תוהה. משהו שלא ניסיתי? המכונית
עוצרת. זה לא משנה, אני חושב. אני לא יכול לעשות את זה יותר.
זה קשה מדי. הזיכרונות יותר מדי כואבים. האשמה כבדה מדי מכדי
לסחוב אותה. אני מרגיש את הדמעות מטפסות, את המחנק המוכר
בגרון.
"הגענו," אומר השוטר. אני לא מביט בו, רק מהנהן שוב ויוצא
מהמכונית. אני אומר לעצמי שיש סיכוי, שאם לא אני אז אף אחד
אחר, ולא מאמין לעצמי לרגע.
מסביב לבניין סרטים צהובים, ניידות, שוטרים. אני מביט מעלה,
אבל לא רואה שום דבר. רק בניין אפור תחת שמיים אפורים עוד
יותר. הטירון מדבר בקשר. "קומה 14", הוא אומר לי בקול כבד, "הם
מחכים לך". אני מנסה להעמיד פנים שאני לא רועד, שכל זה זה
עניין שבשגרה, שאני יודע מה אני הולך לעשות ולומר.
בזמן שאני מחכה למעלית, אני מנסה להכריח את עצמי להתרכז, ולא
מצליח. אני נזכר בילד הקטן, ג'וש. הוא היה בן 6, אהב את הכלב
שלו, ואת ההורים שלו, ונישק פעם אחת ילדה בשם לין על הלחי. אני
יודע את כל אלו ועוד פרטים רבים אחרים אודותיו. במשך חצי שעה
הוא סיפר לי על החיים שלו, משתף אותי בכל פרט קטן שנראה לו
חשוב משום מה לספר.
הוא חייך חיוך מקסים לפני שקפץ מהחלון.
אחריו הגיעה נורה. אחריה ג'ואל. גם הם סיפרו לי על עצמם, בפרטי
פרטים, מחייכים חיוך רחב, הפנים שלהם קורנות משמחה, העיניים
שלהן בהירות, שלוות. ואיך בכלל אפשר לעצור אדם מאושר מלקחת את
החיים שלו?
המעלית נפתחת, ואני נכנס לדירה, סוגר את הדלת מאחוריי. בחדר יש
ריח של נרקיסים, והלב שלי פועם במהירות. היא עומדת שם, על שפת
החלון, ממש על הקצה, השיער הארוך שלה נע ברוח. היא שומעת אותי
נכנס, ומסתובבת. היא יפיפייה, אני חושב, כמעט מלאכית. הפנים
שלה עדינות, רגועות ומחויכות. בדיוק כמו של ג'וש, נורה וג'ואל.
בדיוק כמו הפנים שלה.
"שלום", אני אומר.
"שלום גם לך", היא משיבה, "חיכיתי לך".

זה היה בוקר קר של אמצע הסתיו. אני זוכר את אותו בוקר כשקט
במיוחד, אבל יכול להיות שאני טועה. מכל הזיכרונות שלי, דווקא
באותו יום ישנם דברים בהם אני לא בטוח לגמרי. כל אותו יום זכור
לי במעורפל, כמו הזיה. השמש טיפסה בעצלות מעל להרים והטילה אור
חיוור מבעד לעננים. כשהתעוררתי, היא כבר לא הייתה במיטה. מצאתי
אותה במטבח, לבושה בבגדים בהירים.
היא חייכה כשראתה אותי, ונראתה לי קורנת במיוחד באותו יום,
באמת ובתמים שמחה. היא איחלה לי בוקר טוב, וניגשה לחבק אותי.
אני זוכר שבאוויר עמד ריח נרקיסים. תחילה חשבתי שזו היא שהריחה
כך, אבל לא זכרתי שהיה לה בושם בריח הזה. מאוחר יותר גיליתי
שלא היה לה. היא נשענה כנגדי, ואני חיבקתי אותה בחזרה, אבל לא
שקעתי בחיבוק. הבטתי מאחורי הכתף שלה וראיתי את השיש מלא
במוצרים. היא הכינה ארוחת בוקר.
אני אוהבת אתך, אמרה לי, מכורבלת בין הידיים שלי. ואני אתך,
השבתי לה. אבל המילים לא נאמרו מתוך רגש, אלא מהרגל. כתגובה
ולא יותר. אם הייתי יודע, הייתי שוקע בחיבוק, הייתי מנשק את
הפנים היפות שלה שוב ושוב, אומר לה שאני אוהב אותה, אומר לה
כמה היא טובה אליי ואל הילדים, שהיא עושה אותי מאושר. הייתי
מתחנן בפניה שלא תלך.
אבל ככל שידעתי אותו יום לא היה שונה מכל יום אחר. עוד יום
סתווי ואפור.
מה המאורע, שאלתי. שום דבר, היא ענתה בחיוך. סתם.
נישקתי אותה על הלחי, ופניתי הלאה ממנה.
כשהערתי את הילדים היא עדיין בישלה, מכינה פרוסה אחרי פרוסה של
חלה טבולה בביצה, חותכת סלט. היא זמזמה שיר באותו בוקר. אני
זוכר אותו בדיוק מושלם, ועדיין אני לא יודע איזה שיר זה. אני
גם לא מסוגל לחזור עליו, כאילו המנגינה נמצאת שם בשלמותה, אך
לא מוכנה לצאת לאוויר היום. זה עדיין מציק לי היום. כאילו שאם
הייתי יודע, הייתי איכשהו מבין.
הילדים שמחו על הארוחה. הם ירדו וגילו שאת קערת הדגנים הרגילה
החליפה ארוחה אמיתית, וקינוח. כשהם התיישבו, הם אמרו בעצב
אמיתי שאין להם זמן לאכול הכל, שהם יפספסו את ההסעה.
אז היא אמרה שזו לא בעיה. שהיא תרשום להם פתק, ולאבא, כלומר
לי, לא תהיה בעיה להקפיץ אתכם. נכון? שלוש זוגות עיניים הופנו
אליי במבט מתחנן. בטח, אין בעיה, אמרתי. מה עוד יכולתי לומר?
הם הודו לי, שניהם. אבל לא לי הגיעה התודה, והיא פשוט חייכה
לעצמה, כמו נהנית מבדיחה פרטית.
אחרי האוכל הילדים עלו להתארגן, ואני והיא שתינו כוס קפה חם.
לא דיברנו על שום דבר מיוחד. הלוואי והיינו. אבל כל מה שדיברנו
עליו היו הילדים, והגינה, והמכונית, והטלוויזיה שחשבתי לקנות.
לעזאזל איתה. היא אמרה שהיא תבוא איתי לבחור דגם. והיא חייכה
את אותו חיוך שליו במשך כל הבוקר. העיניים שלה היו בהירות
באופן בלתי רגיל.
כל ההסברים האפשריים לא היו הגיוניים. לא הצלחתי מעולם לקבל
אותם. זו לא הייתה טעות  וזה לא קרה ברגע. היא ידעה מה היא
עושה, אבל אני לא הבנתי. והייתי צריך סיבה, סיבה כלשהי שאני
אוכל להיאחז בה. מובן שחשבתי שזו אשמתי, שלא הייתי בעל טוב,
שלא הייתי בבית מספיק. אבל היא לא התלוננה מעולם, היא לא אמרה
דבר. גם החברות שלה לא ידעו מה קרה. וחוסר הידיעה הותיר בי חלל
ריק ששום דבר לא הצליח לסתום.
הילדים אמרו לה להתראות, והיא נתנה להם חיבוק ונשיקה. לפני
שיצאתי שאלתי אותה שוב אם הכל בסדר.
"הכל מצוין", היא אמרה בחיוך. יותר טוב מזה לא יהיה.
"את בטוחה?" שאלתי.
"משוכנעת", ענתה, ונשקה לי בעדינות על השפתיים.
אם רק הייתי יודע, הייתי מנשק אותה, הייתי מחבק אותה ואומר לה
שאני אוהב אותה ומתחנן שלא תלך. אבל לא ידעתי, ולא הבטתי לה
בעיניים. פשוט הסתובבתי והלכתי.
מצאתי אותה מאוחר יותר באמבטיה. המים אדומים מהדם שלה, סכין על
הרצפה, הזרועות שלה משוספות. אני חושב שקראתי לעזרה, כי בסופו
של דבר הגיעה משטרה, אבל אני לא בטוח. מאותם רגעים אני זוכר רק
אותה; הגוף שלה, עדיין חם, הפנים שלה רגועות, כמעט מחייכות,
המבט שלה שליו, מביט לעבר הערפל. חיבקתי אותה, לא רציתי
לעזוב.
רוב האנשים משאירים מכתב, מסבירים את עצמם, כדי להסביר את עצמם
ובכדי לחסוך ולו במעט את הכאב של האהובים שלהם. כל שהיא השאירה
היה פתק, עליו רשומות שתי מילים. "תזכור אותי?"

עכשיו אתה מבין? היא שאלה.
הנהנתי. אני מבין, אמרתי. הרגשתי את עצמי נושם לרווחה ברגע
שסיימה לדבר.
תהיה מוכן להקשיב לי?
כן, אמרתי, אני אקשיב. היה לי קשה לדבר, ובכל זאת שאלתי, למה
אני?
כי אתה תזכור, ואז אנחנו נהיה קיימים. כי אחרת הכל חסר
משמעות.
הנהנתי. ידעתי מה יקרה עכשיו. היא תסיים לספר לי את הסיפור
שלה, ואז תסגור את הספר, לעד. בדיוק כמו הקודמים. בדיוק כמו
הבאים. בזמן שהיא מדברת אני חושב על אשתי. עכשיו אני יודע למה
היא לקחה את החיים שלה. אני מבין למה היא חייכה.
אחרי שהיא מסיימת אני מרגיש טוב יותר. הפנים שלה רגועות, וגם
אני רגוע. העיניים שלה שלוות ובהירות כאילו הילת אור מכסה את
ראשה. תזכור אותי? היא שואלת. כן, אמרתי. תודה לך. חייכתי
אליה, והיא אליי. היא המשיכה לחייך גם כשקפצה.
אני יוצא מהדירה, ומחליט לרדת במדרגות. מה אני מתכוון לעשות?
אני שואל את עצמי. עם כל אותם שמות, ופנים, וסיפורים. ובכן,
אזכור אותם אני מניח. מה עוד אפשר לעשות?