השדה נראה נטוש. יותר נטוש מכפי שנראה בדרך כלל.
"את זוכרת..." הוא שאל, והתחיל למנות את הדברים שהיו, ועכשיו
כבר לא.
"ברור שאני זוכרת", ענתה, מנסה ולא מצליחה להישמע משועשעת.
"איך אפשר לשכוח..."
"לא יודע... אפשר", ענה - ושתק.
הם ישבו בשקט, בין הצמחים הגבוהים. הרוח העדינה פרמה את שיערה
והסיטה אותו אל תוך עיניה, ובכל זאת לא הסיטה אותו בחזרה, אלא
נתנה לו לנוע כרצונו.
כל ישותה התנקזה אל הרגע הזה, אליו. היא הסתכלה עליו, מנסה
לחדור, מנסה להבין, מקווה בכל מאודה לתפוס את המבט שלו. אבל
הוא לא החזיר מבט. הוא הסתכל הרחק, אל עבר האופק, ואל השקיעה
האדומה שצבעה את השדה בדם.
לפתע, בלי שכלל ציפתה לזאת, זלגה דמעה בודדה על הלחי הלבנה
שלה, ואז עוד אחת, ועוד אחת. היא לא רצתה לבכות, סירבה לתת לו
לראות אותה ככה שוב, ובכל זאת, על אף שניסתה, לא הצליחה למנוע
מעצמה.
"המשכתי..." היא אמרה בקול סדוק וחלש, "...לא שכחתי".
"זה אותו דבר בשבילי", הוא אמר, עדיין מסתכל לעבר השקיעה, ונשף
אוויר בכבדות. "זה לא משנה..." הוסיף.
בכי פרץ מתוכה, איטי וכואב, מלווה ביבבות שהיא ניסתה להחניק
ורעד שהיא ניסתה לעצור. היא הסיטה את השיער, וניגבה את הדמעות,
הביטה בו מבט נוסף, ואז קמה על רגליה, והלכה לכיוון הבית.

והוא נשאר, רגליו צמודות לחזה. מבטו עוד מלווה את השמש היורדת
אל האופק. נותן לערפל של דמעות לכסות את העולם - שלעולם לא
יהיה כשהיה.

מסך של כוכבים, כפי שניתן לראותו רק מאזור לא מיושב, זרע את
השמים השחורים. היא הייתה אמורה לנסות ולישון, לחדש את הכוחות
הפיסיים שכה חסרו לה בימים ארוכים אלו. אך השקט קרא לה. לא
הייתה זו מותרות נוספת שמקורה בצורך האנוכי בהנאה וסיפוק עצמי,
היה זה צורך אמיתי בשלווה, צורך שבא על מנת לשמור על האיזון
הכל כך חשוב הזה, שבלעדיו הייתה אבודה.
היא שמעה את פסיעות הרגליים מתקרבות. רגליים כבדות ונגררות של
בנאדם עייף. רבים היו ממהרים ונכנסים בחזרה אל מאחורי דלתיים
סגורות למשמע התזוזה הקלה ביותר בלילה, אך לא היא. היא אפילו
לא הסיטה את מבטה, אלא עמדה במקומה, נושמת באיטיות את האוויר
הקר. היא ידעה מיהו האיש שהגיע לביתה.
הוא הסתכל עליה, והיא אל עבר האופק.
"האם..." החל לשאול, מהסס.
"אני לא יודעת", ענתה בכנות, עדיין מביטה לעבר האופק.
"עבר זמן רב..."
כששמעה אותו, קולו מחוספס וחלש, לא ידעה אם דיבר אליה או
לעצמו, אם התחנן או פשוט ניסה להבין את משמעות המילים שקפצו
לראשו. "אני יודעת", ענתה לבסוף, ונתנה לקולה להעלם אל השקט.
היא לא רצתה להביט לעברו, ובכל זאת לא העיזה, והסיטה מבטה
באיטיות לכיוונו.
מבטיהם הצטלבו, ובניגוד לעצמם, שניהם חייכו, חיוך נבוך ומבויש
ועדין.
הרוח שרקה בעדינות מעל לשדה, מספרת על ימים טובים יותר, כאלה
שהיו וכאלה שעתידים לבוא. הרוח, היא ידעה, הינה חסרת גיל ומושג
של זמן; כל הבטחה לעתיד מפיה עלולה להתגשם לאחר תקופת חייו של
אדם או שניים או יותר. בזמן זה היא לבטח תחזור אל חיק האדמה.
אך תחת כיפת השמים השחורה, לידו, לא היה זה משנה כלל.

היא נכנסה אל הבית, נותנת לדלת העץ הישנה להיסגר באיטיות
מאחוריה. הוא לקח נשימה עמוקה, והחל לפסוע בעקבותיה. אך לפני
שנכנס מבעד למפתן, הסתובב לאחור אל עבר שמי המזרח, בהם השמים
החלו להתבהר.

צילו של העץ החל להעלם בעוד השמש עלתה וטיפסה לאמצע השמים.
עננים לבנים חולמניים מילאו את השמים ונעו בעצלות בעקבות הרוח
אל מעל לשדה. היה זה יום חופש, ושניהם שרעו מתחת לעלים הירוקים
של עץ האורן העתיק, כפי שעשו פעמים אינספור. הם דיברו, וצחקו,
ונראה היה לה כי העולם כולו מחייך אליה.
"לעולם?" שאלה אותו, חיוך צעיר ורחב ותמים על פניה.

הוא הביט בה, ולפתע הרצין, "כן", החזיר בתשובה, "לעולם".