השקט הפתיע אותה.
במיוחד לאחר תקופה כה ארוכה של רעש צורם.
הפעם היא לא עשתה אנליזה שלמה במטרה להבין את פשר קיומה או
קיומו.
היא שכבה בשקט, מאזינה לדממה או לרוח.
שיערה השחור נח בשלווה על כרית הנוצות הישנה. פיה פעור במקצת,
מניח לריאותיה לשאוף אליו את שיכר החיים.
זמן רב לא התפללה. הפעם עדיין לא ידעה אל מי.
אך עשתה זאת. ללא מילים. ללא תנועה.

לאחר תקופה כה כואבת ורוויה דמעות, הגיעה שעתה להיות מאושרת.
הפעם, לא רצתה לספר על כך לעולם כולו. היא לא רצתה לעמוד מול
חלון המציאות ולצעוק להמון כי טובים הם חייה.
הפעם, תהיה בשקט. תהנה מנקודות מתוקות בלבה בדממה וברוגע.
היא תתן לחייה לחלוף כפי שהם, בתוך מנהרת הרוח האישית שלה
ותנסה לנשום בה את הנשימות הטובות ביותר.
תתן לגופה את שמגיע לו, ולנפשה - תתן אהבה.

ויהיו נחשולים בדרכה אשר ינסו להפיל לתוך בועות חזקות - חסרות
מוצא.
אך כעת תדע להלחם בציפורניה.
היא למדה זאת. חייה הכשירו אותה לכך.

ואהבתה תמיד תהיה שם. מחכה  לה על השפה הדקה המפרידה בין האושר
והצרחה.

היא שכבה בשקט, מאזינה לדממה או לרוח.
מניחה כעת לחייה לחלוף דרכה,
באהבה.