לאלו שמוכנים להקריב.


לאחרונה, הוא שם לב, החלומות שלו נעשו קצת מוזרים. לא שיש כזה
דבר כמו 'חלומות נורמליים', אבל החלומות האחרונים שלו, לפחות
אלו שהוא זוכר בבירור, גובלים בחולניות. חלומות פסיכודליים,
קרימניליים. צבעוניים מאוד, מוזרים מאוד וחולים מאוד, והוא
זוכר אותם כל כך חזק בבוקר, שהוא לא שוכח אותם כל היום. הם
אומרים לו שזה בגלל הנסיבות, הוא חושב שאולי זה בגלל הניקוטין.
זה חייב לדפוק אותך איפשהו, החומר הזה. עד שתמות מסרטן יכולות
לעבור שנים, ובינתיים זה מחרפן לך את החלומות.
בלילה האחרון היה לו חלום מוזר נוסף. הוא התהלך לו ברחוב, נראה
לו שזה היה בוגרשוב. עלה מכיוון הים לכיוון מרכז העיר, פנה
בטשרניחוסקי ועוד פעם בדיזנגוף. אבל הסנטר לא היה שם. היתה שם
רק חנות אחת ענקית, שהתפרשה על כל השטח של המרכז. שלט ניאון
גדול נתלה מעל הצומת, 'חנות המציאות'. הוא הסתכל דרך קירות
הזכוכית הענקיים שהחליפו את כתלי הסנטר, על ההמולה ששררה בתוך
החנות. הוא נכנס פנימה, והחל להסתובב. חנות ענקית, עם מסדרונות
ומעליות ומדרגות ותאים צדדיים, הכל מלא בכל מיני מציאות,
משונות ורגילות. הוא התבונן, הסתכל, בדק מחירים. באיזה שלב לקח
עגלה והחל לאסוף מוצרים. העגלה התמלאה מהר והוא החליט שמספיק
וניגש לקופה. "אני מצטערת, אבל לך אנחנו לא יכולים למכור
כלום," אמרה המוכרת בנימוס, שלפה ממתחת לדלפק אקדח וירתה בו
בראש שתי יריות, "תודה שהמתנת."
ואז הוא התעורר. המיטה הזוגית הגדולה שלו עמדה בדיוק במרכז
דירת הסטודיו שלו. ילד בן ארבעים ושתיים משחק בדירת סטודיו
במרכז תל אביב. אם ההורים שלו היו יודעים, אבל הם כבר לא
יודעים כלום. בדרך-כלל היתה מתעוררת איתו מישהי, לפעמים אותה
אחת, לפעמים אחת אחרת, אבל הפעם הוא היה לבד. הוא העביר מבט
חטוף על הדירה - חצי חדר קטן כמטבח, בצמוד לו שירותים ומקלחת.
הוא יכל להגדיל אותם על חשבון החדר הראשי, אבל הוא לא רצה. הוא
המשיך לסובב את הראש. לא היה קיר אחד חשוף בדירה כולה - כולם
הוסתרו מאחורי אין-ספור ארונות, כונניות, שידות ומגירות - כולן
עמוסות, בחפצים, ספרים, מזכרות - זבל, כמו שאימא שלו היתה
קוראת לזה. הוא הסתכל מסביב, כאילו בודק ששום דבר לא חסר, וחזר
לישון.
הוא התעורר אחרי חצי שעה שוב, לקול רחש של גרירת חפצים. הוא
העביר את המבט הרגיל סביב הדירה, וכשהגיע לדלת, הוא היה צריך
לשפשף את העיניים חזק בשביל להתרגל למה שראה. אישה גבוהה,
צנומה, לבושה במדי חאקי, עם כובע צבאי, מגפיים, משקפי שמש
ושוט, עמדה בדום מתוח כשידיה מאחורי גבה. המדים שלה נראו חדשים
לגמרי, מה שלא תאם את ריבוי הדרגות והאותות שהתנוססו על
חולצתה. לידה עמד איש קטן, כפוף, לבוש בחלוק לבן. היו לו
משקפיים עגולות ענקיות, שיערו היה מסורק למשעי, ומכיס החלוק
הציצו מכשירי כתיבה ומחשבון. ליד שניהם עמד שעון חול ענקי -
הגרגרים, שהיו גדולים למדי, טפטפו בקצב יציב מהחלק העליון, אך
במקום להצטבר בחלק התחתון, הם נזלו החוצה מברז שהיה ממוקם
בתחתית. אלו לא היו גרגרי חול רגילים, כי הם גם סרבו להתפזר
באקראי על ריצפת החדר. אחד אחר השני הם התגלגלו לפינות השונות
בחדר, מטפסים על המדפים ונכנסים לארונות, ונושאים החוצה את
החפצים שלו, כמו בתהלוכת נמלים מסובכת. כשהחפצים עליהם, הם
התקדמו כולם חזרה אל שעון החול, נכנסו דרך פתח צדדי ונעלמו.
עד אותו רגע הוא היה חבוי בין השמיכות, ושני אורחיו המוזרים לא
שמו לב לנוכחותו. אך כעת הוא הזדקף במיטה, והקצינה שמה לב
שהתעורר.
"רודולף! מפגר! הבטחת לי שהוא לא יתעורר! שהוא לא ישים לב!"
היא צעקה על האיש הקטן, שנראה מפוחד למדי.
"המ-המ-המפקדת, אני מצ-מצ-מצטער, הוא לא היה אמור להתעורר,"
הוא גמגם בלחש. המפקדת פרשה דף מקומט לנגד עיניה. "נו, כמעט
סיימנו, עד שהוא יבין מה קורה אנחנו כבר נעלם," היא קבעה
בביטול, "הפעם ניצלת, רודולף."
"הו, תו-תו-תודה," רודולף השיב בחינניות.
גרגרי החול המשיכו לזרום בקצב בלתי פוסק, ותכולת הדירה הצטמצמה
בפראות. הוא עדיין ישב על המיטה, מתקשה להבין מה קורה מסביבו,
מה מתרחש לנגד עיניו. הכל היה כל כך סוריאליסטי, כל כך תלוש,
כמו בחלום. "זה עוד חלום טיפשי," הוא חשב לעצמו.
"אני מצטערת להפריע לך ככה, אבל נמאס לי כבר מבני-אדם מפגרים.
זה לא חלום, זו המציאות," המפקדת הצהירה בחופזה.
"מה לעזאזל אתם עושים עם החפצים שלי?"
"אנחנו מפנים אותם."
"ומי ביקש ממכם לפנות אותם?"
"אף אחד לא ביקש, אנחנו קיבלנו הוראה ישירה לכך."
"מה? על מה את מדברת לעזאזל? הוראה? ממי? למה?"
"הוראה! הוראה ישירה ממנהיגנו האמיץ, ינוי."
"ינוי? מי זה ינוי? ומה פתאום הוא מתערב בחפצים שלי?"
"איש טיפש! אינו יודע מי הוא ינוי! ינוי," המפקדת שחררה אנחה
ארוכה וגלגלה את עיניה אל התקרה, "ינוי הוא המנהיג הגדול ביותר
שקם מעולם! יש לו מיליארדי מעריצים ומיליוני משרתים. ינוי הוא
מלכנו האמיתי, מנהיגנו הנצחי. אנחנו נעקוב אחריו באש ובמים,
לאן שילך. מה שידרוש נעשה, מה שיבקש - נמלא! ינוי, ינוי,
ינוי!" המפקדת סיימה את נאום הבחירות שלה, וחזרה לתנוחתה
המתוחה.
"היא-היא-היא מדברת על ש.ינוי, קיסר הזמן. אתה אולי לא מכיר
אותו באופן אישי, אך סממני שלטונו ברורים לעין בכל פינה
ביקום," רודולף הצטרף לשיחה.
"אני מעולם לא שמעתי על אף ש.ינוי, ואני עוד עיתונאי," הוא תהה
לרגע. "ש.ינוי? מי לעזאזל... אה... הבנתי... מצחיק מאוד. משחק
מילים מפגר. עכשיו תצאו, תצאו בבקשה."
"אנחנו לא יוצאים עד שנסיים," המפקדת אמרה בהחלטיות.
"רבותיי, זה לא מצחיק, צאו בבקשה מהדירה שלי! אל תגרמו לי
להשתמש בכוח," הוא רמז בתקיפות.
"אל תאיים עלינו, איש טיפש. נסיים את עבודתנו ונצא ברצון, אין
לי כל חשק להישאר בדירה המצחינה הזאת," היא העבירה מבט מלא
גועל על הדירה.
"זהו, נמאס לי!" הוא התרומם מהמיטה וקפץ לכיוונה של המפקדת.
"רודולף, את הצינור בבקשה," היא אמרה בבוז, ורודולף שלף צינור
גומי מכיסו ונתן לה אותו, ואז עצם את עיניו. המפקדת קירבה קצה
אחד של הצינור לפיה, ונשפה בחוזקה. זרם מתחזק והולך של גרגרי
חול דקיקים, כמו אלה שיש בקצה של חוף הים, יצא מהצינור. הוא
היה באוויר, באמצע המרחק מהמיטה אל המפקדת, כשזרם החול פגע בו.
הכאב היה חד, כמו כדור, אך תוך שניות הוא נעשה קהה והתפשט בכל
הגוף, לתוך העצמות והשרירים והמחשבה. הוא נפל על הרצפה, גרגרי
החול שוטפים אותו. "מספיק! מספיק! אני מבקש!" הוא צעק בקול
שבור. המפקדת חייכה, והרחיקה את הצינור מפיה. זרם הגרגרים פסק,
אך הכאב עוד לא חלף. הוא טיפס אל המיטה שלו, בקושי מתרומם,
ונשכב. "חו-חו-חולות הזמן," גיחך רודולף. לאחר דקות ארוכות של
ייסורים, הכאב דעך.

"לאן אתם לוקחים את כל הדברים שלי?" הוא הסתקרן.
"לא שזה ישנה לך, אבל הם נעלמים לתוך הזמן," המפקדת השיבה.
"איפה בדיוק?"
"הזמן באופן כללי. החפצים שלך מועברים למחוזות בהם מאוחסנים
חפצים בלתי רצויים אחרים, למחסני ענק לזבל."
"אבל זה לא זבל!"
"בוודאי שזה זבל! מה אלה כל הדברים הללו? הם דברי המתכת -
מחלידים. דברי העץ - מרקיבים. דברי הנייר - מצהיבים! אתה חי
בתוך מזבלה היסטורית, בתוך מחילת זיכרון! לא עוד! האמן לי שזה
לטובתך בלבד. אינך זקוק לכל הדברים הללו, אלו שאריות בודדות
שזמנן חלף. אנו בעצם עושים לך טובה!"
"אבל... מה אם אזדקק להם בעתיד?"
"אתה יודע היטב שלא תזדקק להם. עפרונות חצי שבורים, עטים חצי
גמורים. כתבות ישנות, מכשירים שלא תשתמש בהם יותר לעולם."
"את לא יודעת את זה! יכול להיות שבדיוק אלו יהיו נחוצים! למה
להיפטר מהם, למה?!"
"אוי, חדל להתנהג כתינוק. אלה רק חפצים. הם שירתו אותך וכעת
עליהם לעזוב. אם יחסר לך משהו, קנה חדש במקומו. כסף לא חסר לך,
נכון?"
"אבל... אבל," הוא נאנח וחזר לשכב על מיטתו. בעוד תהליך הפינוי
מתקדם, הוא הרגיש מין כאב מוזר. כמו הכאב הפתאומי שחש קודם
לכן, כאב חדש, טרי, החל לטפטף פנימה לתוכו. שוב, העצמות
והשרירים החלו לכאוב. הראייה הטשטשה, המחשבה התערפלה.
"אתם חייבים להפסיק! בבקשה," הוא ניסה לצעוק אבל הצליח רק
ללחוש.
"מדוע?" היא שאלה בלגלוג.
"אינך רואה? החפצים שלי! הדברים שלי! בלעדיהם, בלעדיהם אני
נמוג!"
"שטויות. זה בלתי אפשרי," היא אמרה בביטול.
"את טועה... החפצים שלי, הם...[ הזכרון שלי. את גוזלת ממני את
כל מה שהוא אני! את לוקחת את כל מה שהוא שלי! את כל מה שהייתי,
את כל מה שנותר. ואני... אני מזדקן!" הוא צעק והראה לה את כפות
ידיו, שעורן החל להתקמט.
"רודולף! מה לעזאזל קורה פה?! זה לא אמור לקרות!"
"א-א-אני לא יודע!" רודולף כמעט ובכה. "זה מעולם-מעולם לא
קרה!" הוא צפצף ושלף מחשבון, עט ונייר מכיסו. הוא חישב וחישב,
רשם ובדק, וכשסיים זרק את המחשבון העט והנייר על הרצפה - גרגרי
החול אספו אותם יחד עם שאר החפצים, ובו ברגע שנבלעו, מחשבון
חדש צמח בכיסו. "זה כנראה מקרה נדיר ביותר. למדתי על כאלה פעם
באקדמיה. אם אינני טועה, עלינו להשאיר לו מספר חפצים כדי שלא
ימות."
המפקדת נראתה מזועזעת במקצת, אך היא קיבלה את דבריו של רודולף
בהבנה. "שמעת מה הוא אמר! אתה יכול לבחור שלושה חפצים מכל מה
שנותר בחדר. הזדרז, לפני שכולם ייעלמו.
הוא הסתכל מסביבו בעצבנות, סוקר בדקדוק כל חפץ מיותם בחדר.
גרגרי החול התקדמו במהירות, אספו עוד ועוד פריטים. "ואם אני
רוצה עוד?"
"אינך יכול! שלושה וזהו. את השאר עליך להקריב," היא הגיבה
באדישות.
"לא מוכן! הקרבתי די והותר בחיי. החפצים זה כל מה שנשאר לי!"
"די! ראה, איש. אתה מזדקן והולך. אם לא תבחר במהירות חפצים
חשובים, לא יוותר ממך דבר."
הוא ידע שהיא צודקת. הוא הביט שוב מסביבו, מנסה להחליט מהם
החפצים היקרים לו ביותר. שעון החול התקדם. הוא ניסה להיזכר
באירוע הקשור לכל חפץ, כך אולי יוכל להחליט איזה הוא החשוב לו
ביותר. אבל הוא מעולם לא ניחן בזיכרון טוב, וככל שתהליך הפינוי
התקדם כך זכרונו נחלש. נדמה היה לו שהקירות נסגרים עליו
במהירות.
"כעת, כשאין לך חפצים, גם אין לך כל כך הרבה צורך במקום,
נכון?" היא שאלה בטון דידקטי.
"אבל אני רוצה את החפצים! אני רוצה את המקום!" הוא ניסה
להתמרד.

כמות החפצים בחדר התדלדלה מאוד - ארונות עמוסים נותרו כעת
שוממים, כונניות עמדו חסרות תכלית. מכל החפצים שעברו לנגד
עיניו, הוא לא הצליח להיזכר במדויק בכלום. הוא ידע שכולם
קשורים בצורה זו או אחרת לחייו, אך הוא לא רצה לבחור את החפץ
הלא-נכון, וכל הזמן חיכה לחפץ הנכון שיופיע. שעון החול התרוקן.
"זמנך אזל!" צעקה המפקדת כשגרגר חול אחרון נשא איתו כלב פרווה
מלוכלך וסתום-עין. "את זה אני רוצה! את זה!" הוא הספיק לצעוק.
המפקדת סימנה בידה, וגרגר החול נטש את הבובה ונבלע יחד עם אחיו
בתוך השעון.
"אבל למה," הוא כמעט בכה, "למה עשיתם לי את זה?"
"למה? כבר הסברתי, איש טיפש! למען מנהיגנו! ינוי הוא הדבר
החשוב ביותר בחיינו. הוא המניע אותנו קדימה, אל המחר, אל
האינסוף, אל הנצח. הוא שמונע מאתנו להירקב, להתמוסס, להיקבר
בתוך עצמנו. הוא משפר אותנו. אנחנו מכורים למנהיגותו
הפנומנלית. ינוי הוא ודאי, הוא תמידי, הוא לעולם לא יפסיק. אנו
חבים את חיינו וקיומינו לינוי, בלעדיו היינו רק בובות עץ
בחלונות ראווה של חנויות מציאות!" היא אמרה. אז הניפה את השוט
באוויר, והיא, רודולף, והשעון, התפוגגו.
הוא הרגיש זקן, עייף, מותש. הוא הרגיש מנוצח, בלוי. הוא שקע
במיטה, אוחז בבובה, בשארית הפליטה שלו. אוחז בה חזק, מועך אותה
בין עצמותיו הסדוקות ושריריו החלשים.

כשהוא התעורר, הוא היה אחוז בהלה. הוא התיישב במיטה הזוגית,
נזהר לא להעיר את אשתו, שישנה במיטה לידו, או את ילדיו, שישנו
בחדרים הסמוכים. הוא ניגש לחלון חדר השינה, השקיף אל המרחק.
בית חדש, בקצה העיר. חיריה נשקפה לנגד עיניו. זה אמנם לא נוף
הרים וגבעות, אבל האישה רצתה שינוי. הוא פתח מגירה נעולה בשידה
מתחת לחלון, והוציא ממנה בבובת פרווה מסמורטטת.
"אותך אני לעולם לא אקריב, לעולם," הוא לחש לבובה, ואז הסתכל
אל חיריה, מדבר אל הזבל עצמו. "בלעדיכם... בלעדיכם, אני בעצם
שום-דבר."