"לא זוהי לא עצבות
זהו רק הלב שהלך קצת לאיבוד
מחפש מקום לשוב
ועף.."
(רמי פורטיס)
בן זונה.
הוא יודע שחיוך אחד ואני שלו. גם אם העולם יתהפך והאהבה תפסיד,
המבט הזה שלו לא ייצא לי מהראש. אתה יכול לאהוב או לשנוא אותי.
זה איך שאתה רוצה, אתה קובע את החוקים. אם לא אתה, מי יחליט?
תחבר את הראש שלך לגוף ותהיה מציאותי. או ששכחתי שלהיות אתה זה
להיות מציאותי. הגר אומרת שלכל אחד יש מונופול על העצב שלו. לך
יש על של שנינו. הפסדתי, ואתה ניצחת. שמח? מחייך את החיוך
הדפוק שלך? שובר עשרים צלחות, חמש מאות כוסות, חלונות זכוכית
ולב דפוק אחד. מתאחה ונשבר.
ומתאחה
ו נ ש ב ר
ומתפרק
לרסיסים
כמו החול בים, רק שהוא רחוק מדי מפה.
רחוק מדי ועצוב מדי. ושקט מדי, או סוער מדי.
כמו הים של המשקאות שעושים את הדרך מהפה לאנשהו במוח, רק
שיידפק.
כמו הראש שמסתחרר, העיניים שדומעות, הריקנות שגדלה עם הימים,
הבדידות הכואבת. החיוכים האמיתיים.
הם הכי מכאיבים. כלכך הרבה אמת.
אני שמחה. איך שהחיוך עולה מעצמו ונדמה שהכל בסדר.
זאת רק עצבות זמנית. או אולי תחושה כללית שנשארת כל פעם שהוא
בסביבה. הייתי באמת שמחה כשלא היית פה.
רק תשאלו אותי יותר מדי שאלות, כמו למה אני עושה את אותן
הטעויות, ולמה אני לא נותנת לך ללכת. פשוט אל תשאלו.
יומאחד אני אשבור את הפרצוף המושלם הזה שלך. |