5 בבוקר והראש שלי עף מאיזה צוק, התעוררות. האויר החורפי הזה
חודר דרך החלון שלי, וקר.
אין יותר מדי חיוכים הלילה הזה, רק שתיקה מתמשכת.
הוא רק יזיז את אצבעותיו וינוע כמו חיה מטורפת, ירגיש את
המוסיקה ואולי אז יסתכל סופסוף בעיניים. הוא יכתוב שירים
עצובים על ילדה שעפה כמעט. אני אתקפל במיטתו ואבהה בתקרה,
מכוסה בשמיכה שלו (אפילו לא קר לי עכשיו), בוחנת את רוב
הנקודות בחדר ובוחרת להתקע על אחת ולהתפשר עם עצמי בראש על למה
בחרתי אותה. כבר אמרתי את זה? הכל עניין של בחירה.
אני אהיה שקועה בעצמי, והוא בעצמו, ככה זה איתנו, בגלל זה
אנחנו לא מסתדרים כששנינו מתחילים להיות עצובים. הצלילים
המלנכולים שהוא מנגן יחדרו לתוכי, ינגנו בי מנגינה ישנה, יעירו
רגשות. דואט בשתי גיטרות, אני מנסה לפרוט צליל מתכת חלוד, צליל
שנכבה בי ולא מצליח עוד להתנגן.
יש בחוץ אויר של חורף וריח של שתיקה וקרירות של אהבה, יש
בדידות בכל מקום, זה אפילו בחינם. אני אפילו לא יודעת מה חשבתי
לעצמי שקמתי למחשב.
רק לחבר צעדים אחד לשני ולקרוא לזה מקרה. טעות רצופה של מקרים
הזויים. לו רק יכולתי.

איש לא יופיע מאחוריי ויחבק אותי פתאום. אני אחזור לישון,אקום
מאוחר ואאחר לביצפר. לא שזה אכפת. האויר נהיה דפוק, אני אומרת
לך את שומעת? זה האויר שעושה את כולם עצובים פתאום. משהו חסר,
או משובש.
חמש בבוקר, אני חושבת שאני אנסה לישון עכשיו.
לילה טוב.