לפסיכופת.

אחרי השחרור הוא הלך לעבוד בבית קפה. החזיר את הפירסינג ללשון,
הוסיף קעקוע נחמד על הכתף, גידל את השיער בחזרה לאורך האנושי.
בית קפה נחמד, שינקין פינת אחד העם, מקום קצת יאפי עם המון
פריקים נחמדים עם שיער ארוך ועגילים מעניינים במקומות
אקזוטיים. בני האל מהדורת המילניום השלישי.
אחרי כמה זמן קידמו אותו מהמחסן למלצרות. נתנו לו סינר וחולצה
ומגש, והוא הלך להתאמן על נימוסים ועל פיתוח קול. עד שהוא
התחיל למלצר הוא בכלל לא שם לב אליו, שהוא מגיע כל יום לבית
הקפה ומתיישב שם בפינה ושולף עיתון.
"שלום אדוני," הוא גמגם, מתופף בעצבנות עם העט על הפנקס.
"בחורצ'יק," הוא הניח את העיתון ופנה אליו בחמימות, "אתה חדש
פה, נכון?"
"כן, אני... בדיוק הצטרפתי לצוות הממלצר."
"כמה נחמד. עבודה טובה?"
"לא רעה, לא רעה," הוא השיב בחיוך.
"טוב, אז אני מניח שאנחנו עוד ניפגש הרבה, איש צעיר. אני תמיד
לוקח את המנה הרגילה שלי, ספל דם ועוגת טחול, בבקשה."
"ספל דם ועוגת טחול," הוא שרבט על הפנקס, "אני אזכור את זה
מעכשיו," הוא חייך והסתובב ללכת.
"כדאי מאוד שתזכור, או שתישרף בגיהינום, אתה יודע."

מעניין איך דברים מסוימים בכלל לא נראים לך מוזרים אחרי כמה
זמן. פעם המון דברים נראו לו מאוד מוזרים, אבל אחרי כמה זמן הם
נראו לו נורמליים לגמרי. פעם היו כועסים עליו כי הוא היה אומר
שדברים נראים לו מוזרים, היום הוא כבר מבין שטעה. החיים זה
עניין לא מוזר בכלל.
ובגלל זה גם לא היה לו מוזר שהאיש החביב הזה (טיפים גדולים,
טיפים גדולים), ישב בשולחן בחוץ, בחום, כשהשמשייה סגורה. הוא
ישב ערום כולו, בוהק בצבע אדום, עם קרניים, וזנב  ארוך מגניב
עם שפיץ בקצה. תמיד עם חיוך על הפנים, חושף שורה של שיניים
מחודדות, לבנות לגמרי, למרות שהיתה לו בפה סיגריה באופן קבוע.

"בוא, בחורצ'יק, שב קצת, גם ככה אין לקוחות היום," הוא אמר לו
בוקר אחד כשהוא הגיש לו את המנה הרגילה שלו.
"אה... אני לא בטוח," הוא אמר והגניב מבט לדלפק, לראות אם
מישהו יוכל להציל אותו, אבל לא היה שם אף אחד. "אני מניח שזה
בסדר."
"נפלא. רוצה קצת דם? אני מוכן להישבע באלוהים בעצמו, שפה
מכינים אותו הכי טוב, הכי טוב."
"לא, תודה, אני שומר על הכולסטרול שלי," הוא חייך בעצבנות.
"עזוב אותך משטויות, בסוף כולם מתים. בוא, קח שלוק, בציר 39,
שנה מצוינת," הוא קירב אליו את הכוס. הוא הרים את הכוס, הנוזל
בפנים היה קר ואדמדם וטעים, טעים מאוד. שלוק אחד ארוך ופתאום
כל הדברים נראו הרבה יותר פשוטים. "אולי תספר לי קצת על עצמך,
בחורצ'יק?" הוא שאל בשקט.
"אה... אין לי כל כך מה לספר, בעצם."
"טוב, אז אני אספר קצת על עצמי, אתה נראה לי מישהו שיודע
להקשיב."
"ספר, ספר."
"מה אני אומר לך? החיים קשים. באמת, קשה לי, קשה לי נורא.
גיהנום ממש, גיהינום. דבר ראשון, בחורצ'יק, טיפ לחיים - אל
תסמוך על אלוהים. באמת, אל תסמוך על מילה שיוצאת לחרא," והוא
גלגל עיניו למעלה, "אתה שומע, חרא הזה מהפה המלוכלך שלו. מה
שהוא לא אומר לך, שקר. זה כל מה שהוא יודע."
"מההה הוווא עששההה לך?" הוא הרגיש את הדם הטרי ששתה מטפטף
פנימה.
"עזוב, סיפור ארוך. אבל בעצם יש לי הרבה זמן פנוי. אתה יודע
מתי פיטרו את השטן האחרון? לפני אלפיים שנה, כשצלבו את ההוא עם
השיער הארוך. איזה קטע עם רשלנות, מתיחת סמכויות, בכל אופן,
אחרי ותק של שלושת אלפים שנה - אלוהים זורק אותו ככה, אפילו
בלי פיצויים. זה רחום וחנון זה? בתחת שלי. בכל אופן, אז הביאו
אותי, אני בכלל גרתי אז על מאדים, חיפשתי עבודה. אני בכלל
פסיכולוג בהכשרה שלי, לא רופא שיניים. אין לי שום נגיעה
לסדיזם. באתי לגן-עדן להתראיין לתפקיד מלאך ת"ש. ההוא קלט
אותי, משך אותי לראיון, אמר לי שזאת עבודה קלה, הרבה יחסי
אנוש, המון חופשות ופיצויים. מה אני יודע? הסכמתי."
"אתההההה לאאאא רציייניי..."
"נשבע לך באלוהים. בכל אופן, קיבלתי רשימה של מקרים, התחלתי
לעבוד. צרות, אני אומר לך, צרות. הראשון שלי היה איזה קיסר
רומאי, בחור נחמד ונורא מוסיקלי. באתי לבקר אותו בארמון שלו,
אכלנו צהרים, דיברנו על סגנונות נגינה. הדבר הבא שהוא עושה?
יוצא החוצה ושורף את העיר. ככה זה היה כל הזמן. פה איזה מוסלמי
סימפטי שפתאום קם ורוצח איזה מיליון נוצרים, פה איזה דוכס
צרפתי שמתחיל להתעלל באנשים ככה בשביל הכיף. בסוף שלח אותי
לאיזה בחור אחד גרמני, מסורק יפה, מסודר, בנאדם טוב לב, באמת,
טוב לב. דיברנו קצת על ספל בירה, פתאום הוא התחיל לדבר על
גזעים, והשמדה. ברחתי משם בשיא המהירות. אחר-כך אני קורא
בעיתון שהוא רצח איזה שישה מיליון יהודים ככה סתם. לך תבין
אנשים."
"באאאאאמת... לךךךךךך תביןןןןן..."
"אז זהו. אז החלטתי, שנמאס לי להיות הפראייר שלו, החזרתי את
התג ואת המפתחות של המשרד, ומאז אני בנופש. אחלה סיפור, לא?"
"כןןןןןןן..... סיפור מצויייין..."
"טוב, בחורצ'יק, תתעורר," הוא אמר ונקש באצבעותיו. העולם חזר
לפוקוס.
"אני... אני חייב לחזור לעבוד," הוא התרומם מהכיסא וכמעט הפך
את השולחן.
"בהחלט, בחורצ'יק. נמשיך את שיחתנו בפעם אחרת."

מאז, כל יום הוא היה מזמין אותו לשבת לידו. הוא רצה להתחמק,
רצה לברוח, אבל משום מה, כשהוא אמר שאין לו משהו אחר לעשות,
הוא היה רואה שבית הקפה בעצם ריק מאנשים, ושבאמת אין לו מה
לעשות. הוא היה מפנה לו כיסא, מוזג לו ספל קריר של דם, ומדבר
על החיים. הוא היה תמיד מלא טענות. על אלוהים, על עצמו, על בני
האדם. כל הזמן קיטר.

"אז אולי הפעם תספר לי קצת על עצמך?" הוא שאל כשהתיישב והוא
מזג לו כוס דם נוספת.
"מה יש לספר? שום דבר, אני ממש לא מעניין," הוא ניסה להתחמק.
"באמת, בחורצ'יק. מישהו עם ניסיון כמו שלי יודע שאף אחד לא
משעמם. כולם מעניינים. אז בוא תספר לי משהו, אולי תספר לי
עליה, מה שמה? ענת. ספר לי על ענת."
"מאיפה? מה? איך אתה בכלל..." הוא ניסה להתנגד, אבל הוא לא
יכל. הוא לקח עוד שלוק ארוך מהדם הטרי. "ענת לא אוהבת אותי."
"ולמה אתה חושב שהיא לא אוהבת אותך?"
"כייייי אנייי יודעעעע.... היא לאאא אוהבבתתת אותייי
בכללללל."
"אוי, זה ממש מצער. חבל לי עליך, באמת שחבל לי. אתה נראה בחור
נחמד. ניסית לדבר איתה?"
"היא לא מוכנה להקשיבבבבב ליייי, היא לא מוכנה לעשששותתתת איתי
כלווום..."
"בחורצ'יק, בוא אני אלמד אותך משהו, ככה זה בחורות. הן לא קלות
אף פעם. לבגוד בה, ניסית?"
"אנייי לאאאא יכוללללל... אני לאאאא יכולללל לפגגגגועעע
בהההה... אני אוהב אותה..."
"אה... הבנתי. ומה, מה עם החברים שלך?"
"החבררייים שלייי שונאייים אותי.... שוווונאאייים אותי..."
"ולמה אתה חושב שהם שונאים אותך?"
"כיייי הםםם אמממממרוווווו לייייי..."
"וניסית לדבר איתם על זה?"
"כןןןן... הם משששקררררים לי..."
"הבנתי. אז אתה יודע מה, יש לי פתרון. אתה הולך למסיבה הערב,
נכון?"
"נכוווווןןןןן..."
"מסיבת יומולדת, נכון? אתה אוהב מסיבות כאלה?"
"מאווווד..."
"וכל החברים שלך יהיו שם, וגם ענת. גם ענת תהיה שם, נכון?"
"נכוווון...."
"אז אולי תכין להם הפתעה מיוחדת?"
"אווווווולייי..."
"הנה... קח את זה," הוא אמר ושלף מכיס בלתי נראה בלון ארוך
ושחור, כמו שקוסמים משתמשים בהם במסיבות שלהם. "כולם אוהבים
טריקים של קוסמים. הנה, קח," הוא דחף את הבלון לידיו. הבלון
היה קר למגע. "עכשיו, לך. ותהנה במסיבה. בשביל שנינו, טוב?"

באותו הערב אותו בחור צעיר הגיע למסיבה. הוא שכח בכלל שאף אחד
לא הזמין אותו למסיבה הזאת, שזאת בכלל היתה מסיבת הפתעה לענת
ושהיא לא היתה אמורה לדעת עליה, הוא רק ידע, איך שהוא, שיש
מסיבה, ושיש לו הפתעה מגניבה להראות לכל החברים שלו. הפתעה,
שלפי האיש המנומס בבית הקפה, היתה אמורה לעשות הכל הרבה יותר
טוב. לכן הוא לא הבין למה כל החברים שלו כל כך הופתעו לראות
אותו במסיבה הזאת, למרות שהם החברים שלו. ולמה, למה הם כל כך
פחדו לראות את ההפתעה היפה שהוא הביא, בלון שחור וארוך וקר,
וכשהוא רצה להראות להם אותו הם צרחו והתרוצצו בחדר, והוא רק
רצה להראות להם... איזה קולות יפים עושה הבלון. קולות פצפוץ
כאלה, למרות שלבלון לא קורה כלום. אבל זאת כנראה היתה הפתעה
מאוד משעממת, כי אחרי כמה דקות הם כולם שכבו על הרצפה.
"מה אמרתי לך, בחורצ'יק? תראה כמה כולם אהבו את ההפתעה שלך,
ממש נשפכו על הרצפה," האיש המנומס הופיע פתאום בפינת החדר,
מדליק סיגריה נוספת. "הגיע הזמן שתתעורר, בחורצ'יק, הגיע הזמן
שתתעורר," הוא אמר ונקש באצבעותיו. העולם חזר לאט לפוקוס.
הסלון ההרוס, החורים בקירות. הבלון השחור הפך לרובה סער גדול,
וכל החברים הנלהבים הפכו לגוויות שותתות דם על הרצפה. אבל
עכשיו כבר היה מאוחר מדי, הוא חשב לעצמו, כשהוא כיוון את הבלון
השחור לרקה, ולחץ עליו חזק.

באותו הלילה, הצצתי החוצה מהחלון שלי. 32 נשמות טהורות הגיעו
לתור המיון בגן-עדן, אחת ירדה ישר למטה, לגיהינום. בחדשות
מקומיות של בני האדם דיווחו שבחור צעיר שהשתחרר לא מזמן ממוסד
סגור לחולי נפש ירה הערב למוות בכשלושים נערים ונערות, ולבסוף
התאבד. נסיבות המקרה עוד לא הותרו לפרסום.
אבל אני כבר ידעתי, כי באותו הערב ציון כבר עלה אליי למעלה עם
הדו"ח שלו. "מה אני אומר לך, ה' הגדול? מה אני אומר לך? נמאס
לי מהעבודה הזאת. זה המקרה האחרון שאני מטפל בו, בשביל לספק את
הצרכים החולניים שלך. תזכיר לי, אני אתן לך מספר טלפון של חבר
שלי, מכוכב נוגה."