הריקנות של ג'ים נאש הולכת וגדלה. הלב שלו צועק מרוב בדידות
אבל אפאחד לא שומע. הילד שהיה כבר הלך לו, והוא נשאר עם
בקבוקים ריקים אבני חומה כבדות ושקט. מדי פעם הציפורים באחו
שרות לו שיר לבוקר יפה. הוא מנגן על קלידים שקיימים רק בראש
שלו, מלודיות עצובות של באך או שופן. מעולם הוא לא ידע כמה קשה
להיות לבד, למרות שתמיד איכשהו הוא היה לבד.
נסיעות עושות לו טוב, איזה מין הרגשה של היי קיומי, שקט ורעש
פנימי שמתערבבים ביחד ויוצרים צלילים שאף כלי בעולם לא יוכל
להפיק. הגלגלים לוקחים אותו וריח הדלק מתערבב עם הרוח של
אוקטובר ועושה לו טוב.
ג'ים נאש לא יודע מה יקרה לו. הוא חי כי צריך. לפעמים מפלצות
מתעוררות בו. הוא צריך להרוג, הוא צריך להרוס. אבל הלב שלו טוב
מדי והוא איש נקי מדי בשביל דברים כאלה. הוא נרדם כמו תינוק
ומתעורר מחובק בעצבות קרירה.
וככה, הוא סוחב אבנים מצד לצד. נדבך אחר נדבך. בשלב מסוים לא
רואים יותר מה יש בצד השני. רק קולות העורבים המתעופפים מעל
נשמעים. הצד השני של היער מתכסה ערפל ומשהו מסתיר לו. הוא
מסתיר לעצמו. הוא בונה את עצמו מחדש. הוא מתפרק.
ג'ים נאש רוצה לצאת אבל גם להשאר. תמיד הוא ירצה לרצות את עצמו
ואת מי שמסביבו, תמיד ירצה להיות טוב יותר ממי שהוא. ועכשיו
הוא בכלל לבד.
אז הוא בונה. לא מפרק, רק בונה. חומה. אפאתיה. סוג חדש של רגש
מעוך.
מבוכה מרוב פחד מרוב בדידות מרוב שתיה מרוב שתיקה מרוב ריקנות.

עכשיו הוא נוסע, עכשיו טוב לו. נכנס אל האור האלוהי הזה,
ונעלם.


(נכתב בהשראת הספר "מוסיקת המקרה" מאת פול אוסטר)