חזרתי. שוב נמשך אל האש.

עליתי במדרגות האפורות, גורר את המזוודה שלי שנחבטה
טאח-טאח-טאח עם כל צעד שלי. הטיסה עייפה אותי וחשתי מדוכדך
ומרוכז בחלקים הפנימיים, הנאים, שלי. רציתי להאט כבר את הקצב,
לעצור את המירוץ לכמה שעות שינה במיטה מפנקת - טוב, עוד מעט
הכל יתברר והתשובה שתתקבל, תהיה אשר תהיה, תחייב אותי לנוח...

המבט שלי נתקל בגבר צעיר שחור -  ידו השתלבה בכף הקטנה של
ילדתו החמודה, שהצליחה להאיר את אפרוריות היום הזה במעיל
פלסטיק בצבע ארטיק לימון. אלוהים מנסה לומר לי שיש עוד סיכוי.
הרגשתי איך מתפשטת לי בבטן חמימות נעימה ועם מעט יותר כח צלחתי
את המרחק עד לכניסה, נעצר ולוקח שאיפה עמוקה פנימה, מסתכל על
המראה המופלא כתמיד. שמיים מעוננים בבניינים וביניהם מציצים
פרחים לוהטים, אדומים כתומים סגולים מלאי תשוקה, כמעט מדממים
וצורה משתקפת בצורה, והקומפוזיצה על הקנבאס הולכת ומאבדת את
צורתה ההגיונית הפרקטית ואני חש כמי שעומד על סף תהום השולחת
אליי מערבולת של צבעים. זה מטורף, אני ממלמל לעצמי, זה מטורף.

למה למען השם הגעתי לכאן שוב? אני שואל את עצמי, גורר את
המזוודה לאורך המדרכה הרחבה, מגלגל את המחשבה בראש ומפריח אותה
בטבעת עגולה ויפה דרך הפה - החיוך שלה עובר לי לנגד הפנים,
העיניים נפקחות אליי, בתחילה מנומנות ואחר מזהות בשמחה, כמו
תינוק שרואה בפעם הראשונה ונקשר לעד. עדיין תמים, עדיין מאמין
באהבה. תמים מספיק כדי לבוא למקום המאיים הזה, שהפרופורציות בו
גדולות מהחיים והאנשים קטנים ומרושעים. תמים מספיק כדי להשאיר
מאחוריי חיים שלמים, חיים "נורמליים" כביכול, שחייתי על
אוטומט, בלי שאף אחד הבחין שנעקר ממני איבר חיוני שבדרך-כלל
נמצא קצת מתחת לריאה השמאלית.

עוד כמה רחובות, עוד כמה מדרגות וזהו. זה הרגע. אני דופק על
הדלת, שומע את לשון המנעול נעה ועכשיו הכל מתחיל מחדש.