אני לא כותבת מתוך רכבות נוסעות, היום הלכתי ברגל את קצה העיר,
יש מים בברזיות, ואלכוהול בשוטים קטנים בכל הצבעים ובכמה וכמה
שטרות. אני לא אוהבת מתוך ימים רגילים, לא מאמינה בשעות
שעוברות, לא צריכה רישיון לנהוג, אישור לזרום, ספק להכיר, לא
מתמסטלת מעונג, או כואבת מתשוקה. לא מחפשת בחורים, לא מתקשה
למצוא. אני לא מקדימה את המאוחר, או מאחרת לדבר, רק מתקשה
להגיע. אני לא עוזבת את ההפרש או מאחה את הנזק, לא משלמת
באשראי, לא אוהבת עד כלות המלאי. לא מנסה, ולא מפסיקה להאמין
שאפשר לנסות, אם היינו יותר מאוחדים, פחות מפחדים, ומעט יותר
חדורי אמונה ועיניים מבריקות, לא אדומות לאור בוקר, לא חיוורות
לאור נרות. לא נכנעות לחושך, ואף פעם, אבל אף פעם, לא נעצמות
לאהבה.
רק ל-פחד ממנה. רק לתנועה. רק לקצב הזה, שעוטף ולא מתקדם,
שמרגש אבל לא מנחם. שנותן את הטעימה מהאושר, או הנוחות, ומתפשר
על משיכה שאינה רושם ומילים שאינן כנות. תנועה ללא מנגינה, ללא
המשך. הליכה ללא מטרה, ריצה בלי אויר, נפילה בלי שבירה. ריקוד
בלי טישטוש, יצרים בלי מילוי. רק הסיפוק הארעי, הטמא, המיידי.
הנצרך, השביר כל-כך. היפה בחשכתו ועדין בכאבו המתוק, הנשרך,
המהפנט. מה שמוחלט אינו שביר, ומה שאמיתי לעולם לא יוכל להיות
נאהב. עלינו להיות סובייקטיבים. אסור להשאר במקום, אסור להפסיק
לגעת. לדבר. תלכי לקצה השני. תסבירי למה יצאת מהצבא. תבקשי את
כל הרחמים שישתקו, את כל הבדידות שתחסוך, ואת כל האנשים שינסו,
ינסו לאהוב, אבל לא אותך.
את לא כותבת מתוך רכבות נוסעות. שם היית בוכה, אז עם המדים.
עכשיו את יוצאת מתוך עצמך, וממשיכה הלאה.
תסבירי למה יצאת מהצבא, אני לא אוהבת להחנק, למרות האתגר
שבהתמודדות, או הלמידה שבביטול האישיות העצמית.
תסבירי למה את לא יכולה לראות אותו, למה הוא לא מחזיר לך
טלפונים, למה ביקשת שילך, והשירים שלך כורעים תחנונים שישאר.
תבהירי העדפות מיניות, גיל התבגרות, עבודה, חשבון טלפון, גלידת
טופו, קשיי נשימה, פלירטוטים, אינטרנט, מיטה וחצי, שירים
אובדניים, חיבוקים, אלכוהול, המון אלכוהול. תסבירי למה יצאת
מהצבא. תאהבי בלי חשבון, בסדר? אל תזרמי. אל תשחקי.
אל תשני דבר, או תקבלי אותו, או תנסי להבהיר. תכתבי על עצמך
בגוף ראשון. תסיימי מה שהתחלת.
תעצרי לנשום אויר, ולהספיק להשתנות.


(אוקטובר 03)