זה סיפור על בחורה אחת, שכמעט בכל יום שישי בשנים האחרונות
מוצאת את עצמה עושה את אותו הדבר, זה סיפור עליי. מיקה תובל,
הזמן- אמצע חודש אוקטובר 2003, המקום- תל אביב, (האחת והיחידה)
במינרווה. אז כמו בכל יום שישי זה המקום, למה? נו באמת... כל
לסבית כשרה יודעת שזה המקום ללסבית תל אביבית (או לא תל
אביבית) להיות בו. לא משנה מה מצבה הנפשי, הכלכלי או סתם ככה-
זה המקום. קצת קריר בחוץ ושכחתי להביא משהו ארוך ככה שיוצא שקר
לי. ואין לי את נעה שתחמם אותי כי זרקתי אותה בשבוע שעבר, היא
לא הייתה מספיק לסבית בשבילי, ואין לי הגדרה למה שאני רוצה,
סתם לא התחשק לי אז אני כמו מניאקית החלטתי שלא מתאים לי יותר,
לא נראה לי ששברתי לה את הלב, האמת- לא איכפת לי.אני לבד, אבל
אף פעם אי אפשר להיות במינרווה באמת לבד, וזה חסרון, תמיד יש
שם מישהי שאני מכירה, אבל זה גם יתרון כי ככה אני אף פעם לא
לבד. נראה לי שזאת התמכרות, המינרווה, לבוא בכל שבוע, לראות את
הבנות ובכל פעם להחליט מחדש שאין מישהי שנראית מעניינת או בטעם
שלי, והבחורה הזאת שלי, היא קיימת, ויום אחד היא תיכנס
למנרווה, תשב לידי על הבר וזה יהיה הדבר. אבל בינתיים זה לא
קורה. וגם היום נכנסתי למינרווה התיישבתי על הבר, הזמנתי את
מנת האלכוהול השבועית שלי, הסתכלתי שעה על החברה החמודה של
הדי.ג'י שממש חבל שהיא החברה שלה. והתחלתי לסקור את הבנות
שבאיזור, לא , לא , שיער ארוך נפסל מהר, נמוכות גם כן, מעשנות
בשרשרת עפות מהר, נשארתי עם בחורה וחצי (החצי של הדי.ג'י) וגם
זה בקושי, כי החבר של הבחורה מגיע שנייה אחרי שאני קולטת אותה.
אני לא מבינה למה הן עושות את זה, הסטרייטיות ועוד עם חברים
שלהן, למה הן באות למינרווה? יש להן כל כך הרבה מקומות לצאת
לבלות בהם, שלא יבלבלו אותנו בנוכחותם, קישטה. אז אחרי שסיימתי
את מנת האלכוהול שלי, וגם למצוץ את הקרח תוך כדי מבטים לזאת
שיושבת מעברו השני של הבר- סתם בשביל הכיף, הרמתי את עצמי
מהכיסא, ופסעתי לאוטו שחיכה בנאמנות מופתית במקום שבו השארתי
אותו, ונסעתי הבייתה. התחלתי לכתוב בבמה על מה שעבר עליי, ואני
לא יודעת אם מישהי מבינה, אבל בטח יש אחת כזאת, שכמוני, מגיעה
הבייתה, לא מרחמת על עצמה בכלל, סתם קצת עצוב לה כל המצב הזה,
וכבר אין לה כוח להוציא את השחור מהעיניים ורק בא לה בעצם שהכל
ישאר אותו הדבר.