הדחקה או שמא סתם לסבול בשקט? אולי זה בעצם אותו דבר? בעצם כל
החיים שלה היא מדחיקה... את הבעיות שלה, את הצרות, את הכאב, את
החיים.
יום יום שהיא קמה בבוקר לבית ספר היא חושבת לעצמה: "שיט... עוד
יום." ושהיא חוזרת הבייתה אחרי הצהריים ואמא שלה בבית, היא שוב
אומרת לעצמה: "שיט... עוד יום." וככה זה לא נגמר... אף פעם.
כבר 5 שנים אותו הדבר, קמה בבוקר וחוזרת הבייתה, בין לבין אולי
הולכת לחברים ומידי פעם חברים באים אלייה, אבל היא, בעולם
שלה.
פעם לפני 5 שנים היא הייתה הבנאדם הכי לא רגיש בעולם, היא לא
הייתה נעלבת משום דבר ושום דבר לא היה מציק לה, אבל עם השנים
היא פיתחה את הרגש הזה, ועכשיו היא רגישה, יותר מתמיד. כל איזה
כמה ימים היא מרגישה את הצורך הזה לפרוק איפשהו את הכעס, הכאב,
הסבל, הרגשות האלה שהיא חייבת להיפטר מהם... עד לפעם הבאה, אבל
אין, אין למי לפנות, אין לה עם מי לדבר. כל דבר קטן שקורה פוגע
בה עוד יותר, זה מצטבר, הערה פה... הערה שם... מבט מאמא, מילה
מאחד החברים... כל דבר גורם לה לחשוב, להיפגע, להתחזק, ובסוף,
בסוף זה יתפרץ.
כל הקטע הזה בכלל לא ברור לאף אחד.
היא הרי נראית הבנאדם הכי שמח בעולם מבחוץ.
אבל אף אחד לא שם לב אליה, לא שהיא שמחה ולא שהיא עצובה.
חיוך על הפנים, בגדים חדשים, תסרוקת שונה, עגיל בגבה. ועדיין
אף אחד לא שם לב אליה, היא הרי סתם עוד אחת בבית ספר.
בין החברים הקרובים שלה היא נראית שמחה, כולם בטוחים שכלום לא
קורה אצלה. אבל היא בדיכאון, דיכאון שנמשך כבר המון זמן. היא
לא שמחה... לא מאושרת... שהיא לבד היא אחרת, עצובה, אפורה,
מבואסת.
אבא שלה.
היא מנסה לשכנע את עצמה שאבא שלה אשם.
היא אף פעם לא מדברת עליו, היא שונאת לדבר עליו.
הוא היכה אותה ואת אמא שלה.
היא אף פעם לא חשבה על זה כדבר רע מכיוון שהיא גדלה ככה, היא
ידעה שאם היא תעשה דברים רעים וגם אם לא הוא יכה אותה.
אבל אז הוא גם התחיל לגעת בה, ושהיא התנגדה הוא היה מכה אותה
שוב, פה היא קלטה שזה לא בסדר ולא נורמלי.
השנים עברו והיא גדלה, היא הייתה מגיעה לבית ספר עם סימנים
כחולים. יום אחד היועצת ראתה את הסימנים הכחולים שעל גופה. היא
זימנה אותה לשיחות והבטיחה לה שלא תגלה ושכלום לא יצא מהחדר
ההוא, אבל כשראתה שזה לא הולך, כמו כל יועצת מסורה או כפי שהיא
קראה לה: בוגדת, היא הלכה וסיפרה. הם לקחו אותו למעצר והוציאו
נגדו צו הרחקה.
היא לא כל כך שמחה מכל העסק, היא שנאה אותו כאחד שנוגע בה ומכה
אותה, אבל היא אהבה אותו כאבא שלה. ומאז הכל השתנה. מאז היא
נהפכה למה שהיא עכשיו, לאותה ילדה רגישה, מפוחדת ששונאת את
החיים.
ועכשיו שוב פעם בוקר ושוב פעם היא קמה והולכת לבית ספר, שוב
פעם היא חושבת לעצמה: "שיט... עוד יום." ושוב היא חוזרת הבייתה
ואמא שלה שם והיא שוב חוזרת על אותו המשפט בראש: "שיט... עוד
יום."
ככה זה. זה החיים שלה, זה כאן וזה נשאר זה לא הולך להשתנות,
בזמן הקרוב לפחות... |