כשהם תופסים אותי, ומצמידים אותי, אל הקיר ואל עצמם. הלב מתחיל
לפעום והכוס מתחיל לכאוב.
כן, ממש כואב, חסר, ריק. חייבת שהם יכנסו מיד ועכשיו. בלי
לחכות, בלי משחק מקדים, בלי נשיקות. קודם כל להתמלא. בתשוקה -
ובכאב.
למלא את הצורך העז הזה שמודחק שעות על גבי שעות ולפעמים ימים
על גבי ימים ולפעמים שנים.
ואל תזוזו.  אינאל דינאק!
תנו לחוות את הרגע הזה, השלם, הראשון, עד תומו.
כמו ההרגשה הזו שאתה צולל למים קרירים ביום קיץ לוהט. ההרגשה
הזו שהגעת הביתה. להכניס את הראש למים ולא לשמוע יותר כלום.
לטבוע. בתוך עצמך. ושמה - לוהט, ובמים - קריר. והטמפרטורה הזו
שהיא כל כך שונה  מעוררת דברים כל כך דומים. לשים שם קרח
ולחוות את הבעירה. הקרה, הקפואה.
לסמר את שערותי, ולחוות את הגוף עד תום. לתת לו לתת לי את
העונג הכי ראשוני, הכי בסיסי, הכי מכלה שיש.
לקחת ממנו את הכוח שלו, ולהשאיר אותו ריק. ולמלא את עצמי
במקומו. כמו ערפד. ואם זאת עם כל האושר הזה.