הנסיעה שלי לשם העלתה בי הרבה תהיות, הרבה מחשבות והרבה שאלות
בלתי פתורות.
אני נוסעת באוטובוס, שעות על גבי שעות, זה מציק אבל גם נותן
זמן לחשוב.
הכי נורא היה בשביל בו נערכו הסלקציות. זה גרם לי לרצות לחזור
הביתה, לאמא ולאבא. זה גרם לי להריץ בראש סרטים נוראים בהם
מפרידים את המשפחה שלי, איך לוקחים את אבא ואת אחי הגדול לטור
הימני ואותי ואת אמא ואת האחיות לטור השמאלי.
נעליים, סירים, מזוודות, משקפיים, גזרי שיער, ראיתי שם המון
מאלה, מאות, אולי אפילו אלפים, וזה הרי רק קמצוץ מהמכלול הגדול
שהיה.
במקומות בהם הם מתו אני עברתי ונותרתי חיה, בשבילים בהם הם
הלכו בפחד אני הלכתי ללא חשש.
בקור המקפיא לבשתי ארבע שכבות והרגשתי את הקור חודר לתוך
עצמותי, בעוד שהם הלכו בשלג עם שכבה דקה של בד שכיסתה את גופם
ונעלו נעלי עץ לרגליהם.
אולי אין זה מוסרי? אולי המקום הזה איננו המקום בו עלי להיות?
או שמה תפקידי הוא להיות שם, לראות, לדעת ולא לשכוח לעולם?
הכניסו אותנו לתא, איש איש עמדנו מתחת לטפטפות בשקט מופתי
כשברקע הושמה מנגינה של כינור המנגן מוזיקה עצובה, אשר באותה
הסיטואציה קיבלה גוון מבחיל ממש. רועדים עמדנו תחת הטפטפות,
מתים לברוח מן המקום. המוזיקה פסקה והם פקדו עלינו בצרחות -
"מהר החוצה! כולם! לזוז מהר!", אח"כ הסבירו שזה היה כדי
שנרגיש... את היחס הנוראי... ואת הלחץ...
לאחר מכן, הסתובבנו באתר ואחד מאתנו הוביל לצריף מספר 7 למיטה
השלישית מימין, "הכי קרוב לדלת" הוא הוליך אותנו, נעצר והודיע
- "כאן בדיוק היא ישנה, על קרש העץ הזה", לאחר מכן הוא הקריא
מכתב שהיא כתבה בכדי שהוא יקריא ליד המיטה והדליק נר לזכרם של
כל בני-משפחתה שכן רק היא נותרה בחיים.
המדריך הקריא בפנינו קטעי עדות ושירים, בנוסף לקטעי המידע
המזעזעים בהם לא חסך, כל זה כדי שנרגיש, לא רק נדע...
והרגשנו, חלקנו יותר, חלקנו קצת פחות. אבל המשותף לכולם, היתה
העובדה שלא הצלחנו לעכל, וזו אחת השאלות הגדולות ביותר עימן
חזרתי -
איך?
ענבל וילדר, אוקטובר 2003, משלחת לפולין. |
